שאין בו ענף לקושש

אתמול בערב יצאתי מהעבודה בשמונה. עת לחץ היא, יען תעסוקה מבצעית מחכה לי בשלושת השבועות הבאים (הידד! חופשה פעילה בבקעת הירדן על חשבון משלם המסים!). אחרי המתנה של זמן מה לאוטובוס לכיוון הבית נותרתי ממתין בצומת מוארת קלות ופרוצה לרוחות, מנסה לשכנע אנשים שיעצרו ויקחו אותי את שני הקילומטרים בדרך הביתה.

בדיוק אז מצלצל לי הסלולרי. אני מודה, בהתחלה חייכתי. הייתי בטוח שזה אבאשלי שמתעניין לדעת היכן אני, ועל כן יתנדב לבוא לאסוף אותי, וכך אשמור על המדיניות שלי שגורסת ש"אני ויתרתי על האוטו - אני אשא בתוצאות ולא אגרום לאנשים אחרים לאסוף אותי". אלא שלא כך הדבר. זה היה טלפון מהמשרד, וטלפנית הערב בירכה אותי לשלום והעבירה לי לפני שאספיק למחות צמד בחורות חביבות מאלבוקרקי, ניו מכסיקו שמאוד רצו לדעת למה יש בעיות במידע שהעברנו אליהם. בזמן שניסתי לעזור להן עצרו שתי מכוניות, אחת אחרי השנייה, אבל לא יכולתי להעזר בהן בגלל השיחה. עד שהצלחתי לשכנע את צמד הגברות, שתי המכוניות חלפו הלאה ואני נותרתי בודד וערירי וחשוף לקור.

כמה מכוניות לאחר מכן - שתיים מהן ממש עצרו, רק בשביל לשמוע שאני צריך לכפר חיטים ולומר לי שהן לא יכולות לעזור (אף על פי שהאנשים יכלו לקחת אותי עד הכניסה לכפר חיטים ולתת לי ללכת את שאר 500 המטרים הביתה) - אמרתי כבר נואש. השעה עברה את תשע ממזמן וזרם המכוניות הדליל נפסק כמעט לגמרי. אזרתי את רגליי והתחלתי ללכת במורד הדרך החשוכה.

אחרי ארבע מכוניות שעברו אותי בדהרה, עוצרת מכונית חמישית, והאיש כמעט מכריח אותי להכנס פנימה. הוא מכיר את אבא שלי, ועל כן הוא מרים אליו טלפון כדי לנזוף בו ש"איך הבן שלך הולך ברגל מהצומת???". לאחר השיחה הוא ממשיך לנזוף בי, מה שהחזיר אותי אחורה במחשבה 10-15 שנים עד שהתעשתתי והבנתי שבעצם אין לו ממש קייס למלא את פיו במילות רהב שכאלו, כבר הגענו ועל כן שתקתי. רק לאחר מכן נתקע לי טיעון אחד שלו בראש: זה חוסר אחריות. בבית חשבתי לעצמי, בעצם, בפני מי אני אחראי? רק בפני. אם כך - זה בסדר. אני זורק על עצמי זין. כדאי שאלך לחפש את עצמי בפינה.

(בשביל לקנח, בדיוק כשנכנסתי לבית התקשר אדם שרצה למכור לי מנוי למעריב. השבתי לו את התשובות הכי מטומטמות שיכולתי. "אתם רוצים עיתון מעריב בבוקר?" "לא, מה פתאום. אנחנו מנגבים בנייר טואלט."; "אתם קוראים עיתון בבוקר?" "בטח קורעים. העיתון לא בוער טוב אם לא קורעים אותו לחתיכות"; "אתה מנוי לעיתון כל שהוא?" "בטח, פילון."; "תחשוב על כל היתרונות שעיתון בבוקר יכול לתת לך." "אני חושב. אין כמו לתרום להרס יערות הגשם". הטיעון האחרון הוביל אותנו לשיחה על כמות האיכפתיות שיש לנו מהברזילאים שנחתם בהסכמה שצריך לעשות איתם חוזה שלום. נפרדנו כידידים.)