בין שלל הכתבות המוקדשות ליום השואה, מצאתי את זו בוואלה מעניינת. ליתר דיוק, מצאתי אספקט שלה מעניין:
"ראשית כל, עבור גרמנים רבים, בייחוד מהאזורים הכפריים, היהדות והיהודים הם
משהו אבסטרקטי, שהם אינם יודעים כמעט דבר על אודותיו. אני במוצאי מכפר קטן
בדרום גרמניה, ועד שהגעתי לישראל, פגשתי בכל חיי רק אדם אחד עם שורשים
יהודים ... יש להעמיק את הדיאלוג עם האוכלוסיה היהודית בגרמניה לרבדים נוספים, לא רק
בפוליטיקה. לרוב, אנו שומעים בתקשורת על המועצה המרכזית של יהודי גרמניה רק
כאשר היא יוצאת נגד גילויי אנטישמיות. זה טוב - אבל חבל שאלו ההזדמנויות
היחידות שקולם של היהודים נשמע."
זה מעניין מכיוון שראיתי כאן תמונת ראי שלי. גדלתי (החל מגיל 6) בכפר חיטים ולמדתי בבתי ספר קיבוציים בעמק הירדן. פגשתי פה ושם אנשים ערביים - בדואים מביר אל מכסור שעבדו עם אבא שלי בשדות של הכפר, אבל בערך מגיל 10 עד גיל 18, אני לא חושב שפגשתי ערבי. אם להשתמש בכתוב בכתבה, הערביות והערבים היו משהו אבסטרקטי, שמה שיודעים עליו הוא המעט שקוראים בעיתונות, רואים בערוץ הבודד או משתקף בדעות הכלליות של המבוגרים סביבי. באותו זמן, דרך אגב, גם הדעה הפוליטית שלי הייתה הימנית ביותר אי פעם. תמכתי במולדת וגנדי ובטרנספר הערבים מכאן לאלפי עזאזלים.
הפעם הראשונה שפגשתי ערבי זה היה כשהלכתי לאוניברסיטה, בגיל 18, בתור עתודאי. ערבים בני גילי גרו איתי במעונות, למדו איתי בשיעורים, עשו איתי תרגילים. אחרי זה, בהמשך השנה, כשהלכתי להקליד בכנסת והכרתי את חברי הכנסת הערביים ועוזריהם, וראיתי אותם כאנשים ולא כאבסטרקט, הדעה הפוליטית שלי התהפכה מספיק בשביל שב- 1996 אצביע חד"ש.
היום, כשאני עובד בבית המשפט, כשהשופטת הקבועה שלי ערבייה, כשהעוזרת המשפטית שלה ערבייה ועוד רבים מהעובדים (שלא לדבר על עורכי הדין והמתדיינים), העניין הזה עובר לי ליד האוזן. זה טבעי לחלוטין לשבת ליד קלדנית ערבייה (כשהיא מדברת בטלפון בערבית עם משפחתה), או להתבדח בין דיונים עם עורך דין ערבי, או להקשיב בחצי אוזן לשיחת חולין בין כמה ערבים ולהבין (בערך). זה גם נכון לחיים מחוץ לעבודה, עם נהגים ונוסעים ערביים באוטובסים, עם עובדים ולקוחות ערביים בסופרמרקטים המקומיים וכן הלאה.
***
אני לא בטוח עד כמה נערים אחרים גדלים עם ערבים ומכירים אותם בתור בני אדם. הבת שלי, צעירה ככל שתהיה, משחקת בגן כבר שלוש שנים עם ג'סיקה, טוני ורימאס (למרות שהיא, באופן אישי, אוהבת את איתן 
), אבל אני גר בעיר מעורבת, בשכונה מעורבת, והדבר הגיוני. כמה ילדים ערביים יש בגן בטבריה, או ברמת השרון, או בדימונה? מה הסיכוי של ילד יהודי משם לשחק כדורגל בשכונה (או בחוג) עם ילד ערבי?
(באותה מידה (חייבים לומר), חוסר הערבוב הוא גם אשמתם של הערבים. אחרי הכל, אין ילדים יהודים בגן בסכנין, בטייבה או ברהט. הבנות של העוזרת המשפטית לומדות בגן ערבי בנצרת ומסתובבות עם המשפחה שלהן בסביבה כמעט נטולת יהודים. נתקלתי בעבודתי בערבים צעירים, בני 18-19 שלא יודעים מילה בעברית ולא יצאו כל חייהם מהכפר, ואם יצאו, זה עם המשפחה ולא ממש יצא להם להכיר יהודים.)
הצעד הראשון בדרך לביעור הגזענות היא לא להטיח בגזען שהוא גזען, אלא להכיר לו מישהו ממושא השנאה. אחרי הכל, כשאתה מגלה שהצד השני הוא בן אדם, קשה לך לשנוא אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
