שאין בו ענף לקושש

אני חוזר מהמשרד ביום שישי. הטרמפ שתפסתי מוריד אותי בכניסה לרחוב שמוביל לבית, ואני מהלך לי בשקט מתחת למעטה העננים האפורים. ליד הבית אני רואה פעילות. כשאני מתקרב מחכים לי שם אבאשלי ואחשלי (1). לא ממש מחכים אלא עסוקים היטב בנסיונות לגרום למנוע של האוטו שלי לעבוד טיפה. מסתבר שיש איש שמעוניין לקחת את האוטו תחת חסותו, וצריך להכין אותו טיפה.

אחרי ההתארגנויות ההכרחיות הצטרפתי אליהם בתור זה שיושב באוטו ומסובב מדי פעם את המפתח בשביל ההצתה. בהפסקות בזמן שהם התווכחו אם מדובר בבעיה בקרבורטור (לא), זרימת הדלק (לא), מערכת ההצתה (לא) וחוטי החשמל (כנראה שכן), אני עברתי על המכונית בשביל לאתר דברים שנשכחו שם. בתא הכפפות מצאתי עטיפת קלטת (דם, יזע ודמעות השני. אלבום מצויין), קופסת פילם עם מטבעות ומברשת שיער שבורה. היו משקפי שמש ומגב קטן על המדף שמתחת (המגב שמתחת נועד לנגב את החלון, מן הסתם). מאחורי הכסאות חילצתי צלב (לא נוצרי, סתם כזה לפתיחת הברגים של הגלגלים, אבל זה לא הפריע לי לגנוב את הבדיחה מוודי אלן ולנסות לארגן תהלוכה דתית) , כרית ישיבה אחת וטמפון. או-בה.

עכשיו זה היה פריט מעניין. מעבר לעובדה שזה הכי קרוב שהגעתי לחלק הזה של אישה מזה שלוש שנים, עניין אותי לחשוב מי היתה יכולה להפיל אצלי דבר כזה. לא שהיו יותר מדי נשים ברכב הזה מאז שהוא אצלי - ולא כל שכן בספסל האחורי. אני מסוגל לחשוב על שתיים שהתיישבו שם ביוזמתי, אבל ייתכן שמדובר אפילו בידידה זו או אחרת של יוג שהסענו אותן. זאת תעלומה שלא תיפתר, ככל הנראה.