שאין בו ענף לקושש

לכל התוהים והתוהות שלום. מה נשמע? מה קורה? מה ככה?

לא, לא מדובר על "אופס, עשיתי זאת שוב", מכיוון שלא ברחתי מהמילואים. שוחררתי. לא ביותר מדי כבוד, אבל שוחררתי.

הבוקר היה בסדר גמור. קמתי בשש וחצי, התקלחתי ונכנסתי מחדש למיטה, מלא בחוסר רצון לזוז. לא ממש בסדר גמור, אם כך. אבל לא נורא, הנקודה הזאת הוחלקה כשיצאתי חזרה החוצה, ארגנתי לעצמי שני תיקים (קטנים) וברבע לתשע יצאתי אל הדרך.

אוטובוס אחד מכפר חיטים לטבריה, אחר לחיפה ושלישי לבסיס הצבאי אי שם (הערה לשקופית: ב- 25 דקות בחיפה ובנסיעה אחת ממנה ראיתי יותר בחורות נאות מאשר ראיתי בטבריה בכל השנה הקודמת), והגעתי. בן אדם נחמד אחד אפילו עצר לי וחסך לי את ההליכה מהמקום שבו הוריד אותנו (היינו שלושה, והשניים האחרים עלו על טרמפ קודם) האוטובוס למחנה. התרכזתי במשימה הפשוטה של להתחייל ולהתחיל בפעילות. פשוט, לא?

הקליטה עברה בקלות. אני מתבדח עם שוביי. מסתבר שאני לא משובץ עדיין. האם זה אומר שאני יכול ללכת הביתה? כמובן שלא. זה אומר שאני צריך לדבר עם המג"ד. בינתיים אפסנאות. מכוונים אותי באופן כללי "למטה, עד הסוף". קיוותי שאמשיך עד תל אביב, אבל מצאתי תור בקוטר בינוני.

עמדנו בתור, ואפילו נקבע לי דייט נוסף עם המג"ד, הפעם להסדיר את עניין הנעליים שאין לי. אני אוסף את הקיטבג, מזרון, נשק ומחסנית שנתנו לי ופורש הצידה בשביל לשים עלי מדים. בעיה. אני פותח את הקיטבג ומתחיל לפתח היפר-ונטילציה. אני סוגר בשקט, פורש הצידה לנשום ומנסה שוב. לא הולך.

אני מזעיק את נונה לעזרה ומנסה להרגע. לא עובד. אני מנסה להשיג את תשומת הלב של קצינת הקישור, וזה גם לא ממש עובד. אני שוקל להרים רגליים ולברוח, אבל מתייעץ עם אבאשלי וחוזר לדרך הרגילה והנאותה. הפעם משיכת תשומת הלב עוזרת יותר. אני אפילו מוקפץ לראש התור של הראיונות.

בראיון אני בסערת רוחות מושלמת, ומדגיש עד כמה אני רוצה לצאת מהמקום הזה. המג"ד מבקש מחשבה של 24 שעות, ואני מסרב. הוא מבקש שעה, ואני מסכים. אחרי השעה אני נכנס ומבקש בצורה רגועה יותר לצאת מהמקום ההוא. הוא מסכים, אבל טוען שאני צריך לראות קב"ן. סבבה, מבחינתי.

מכאן זה רק עניין של להמתין כמה שעות עד שאקבל את ההפנייה ממש - כשבאמצע עוד הספקתי ללמד את מש"ק השלישות האומלל איך לעבוד עם האקסל (היי, זאת בכל זאת העבודה שלי) - ואשוחרר הביתה באמצע הערב החשוך ושטוף הרוחות להחריד. מזל שבדיוק בחור אחר מהגדוד יצא הביתה לעפולה וקיצר לי את הדרך. בית סוויט בית בהחלט.