שאין בו ענף לקושש

היום, כיאות למצבי, אני לא חושב בצורה מסודרת כל כך. כל מיני שברי דברים נכנסים לי לראש בלי שאני יודע מהיכן. הבעיה המשנית היא השעמום שבא עם לשבת בבית בלי כוח לעשות משהו. הטיול לחיפה שהיה אמור להיערך בחסות הצבא התבטל. התקשרתי לשליש הגדודי שלנו הבוקר בשביל למצוא מי, כמה ולמה, ונמסר לי שההוראות הנוכחיות שלי הן להשאר במקומי ולחכות להוראות. נו, טוב. אז ניצלתי את היום לישיבה נוחה בבית.

זה אמר, כמובן, ארוחת צהריים עם אמאשלי. בהתחלה היתה הרגשה מאוד טעונה סביב פינת השולחן שהסבנו אליה. בערך כמו הרגעים שבהם חבלן מקרב את הרובוט למטען חשוד. בשביל לפרק את המתח סיפרתי את הסיפור על מר חסון מהפוסט הקודם, וזה שחרר את האמא לשאול שאלות רגישות שעליהן השבתי בשלווה ובמלוא הכנות. נפרדנו כידידים.

לאחר מכן עבר עוד זמן, עשיתי כמה דברים, יוג הגיע משיטוטיו בארץ ויצא לטיפול שיאצו והשאיר אותי להביט בטלוויזיה ומנסה להבחין איפה צילמו דברים מסויימים. בשלב מסויים הייתם יכולים לתפוס אותי יושב מול תוכנית לילדים בביביסי פריים ואומר "זה קינגס קרוס? כן... זה קינגס קרוס... כן! זה קינגס קרוס! קינגס קרוס!" ופתאום נתפסתי בגעגוע לשיטוטים חסרי פשר בלונדון.

זה לא שיש לי יותר מדי זכרונות טובים מלונדון. בדרך כלל הגעתי לשם לעבוד ולא היה לי יותר מדי זמן לשעשועים. את קינגס קרוס, תחנת הרכבת, אני מכיר היטב מכיוון שבביקורים האחרונים שלי אכלתי שם יותר מדי ארוחות בודדות. אם הייתי מתרכז בזה, לונדון היתה יכולה להיות אוסף של ארוחות בודדות. על ספסלים בתחנות רכבת, במזללות המוניות, בחדרי מלון אנונימיים, בנמל התעופה, ברחובות צדדיים. עוד אדם אנונימי ובודד בעיר גדולה מדי.

אבל אני לא מתרכז בזה. אני רוצה לזכור את הרגעים של השיטוטים שבהם מוצאים זווית ראיה. כמו הפעם ההיא שנאלצתי להשאר את השבת בלונדון, ויצאתי לטייל לאורך התמזה, ואז אל הטאוור בקור של 13 מעלות עם חולצה קצרה. או הפעם שפשוט יצאתי מהמשרד הישן והלכתי עד למשרדים של הביביסי ובחזרה. או הפעם שנסעתי להייבורי (המגרש הביתי של ארסנל), אבל העדפתי לשוטט ברחובות שליד ולראות ילדים חוזרים הביתה מבית הספר. או הפעם שבה יצאתי מאחת הרכבות ובמקום לקחת את המדרגות הנעות עליתי במדרגות הרגילות (והיו הרבה מדרגות בגרם ההוא), בריצה. או הפעם שבה הגעתי בטעות ללוטון כי לקחתי בדרך למשרד החדש רכבת שדילגה על התחנה הנכונה.

חשבתי הלאה, על שיטוטים בירושלים ובטבריה, והגעתי למסקנה שכמעט אין לי רגעים של אנשים. אני צריך יותר מאלה. ורצוי שמחים.