שאין בו ענף לקושש

כועסים עלי. בצדק, הייתי אומר. יש גדוד שלם של אנשים שעושים עכשיו מילואים בצפון בקעת הירדן, ואני לא איתם. זה לא ממש צודק, אני מניח.

ואולי אני צריך לכעוס. אולי אני צריך  לכעוס על כך שצה"ל הותיר לי צלקת עמוקה עמוקה בנפש עד כדי כך שאפרוץ בבכי כשאגיע לרגע בו אני צריך לשים מדים? אולי אני צריך לכעוס כי יש לי טראומות מפקודות, מפקדים וסגנון דיבור צבאי? אולי אני צריך לכעוס על כך שיש לי בעיות אישיות שנובעות ישירות מהשירות הצבאי?

איכשהו, אני נוטה להחליק את זה, ומנסה להתאמץ לטובת המדינה. הבחור בתגובה כועס כי ביקשתי מהמדינה להתאמץ בשבילי וג'ני קצינת הקישור, עופר המג"ד, בן הסמג"ד ואלי השליש הסכימו לכך. בעתיד זה ישתלם להם, והם יקבלו חייל טוב, כמו שהייתי בגדוד הקודם ובשירות הסדיר.

***

אולי הבעיה שלי היתה שלא דיברתי על המצוקה שלי. אף פעם. לא כשסבלתי בטירונות תחת הסמ"ח שלי, שנהנה להתעלל בפטורניקים, אפילו אם הפטור שלהם נבע מקרסול שלא החלים בצורה מלאה מקריעת רצועות שנה וחצי לפני כן. דווקא שם כן דיברתי, ביקשתי הפנייה לקב"ן, ולא ממש זכיתי לה. בסופו של דבר חבר טוב אחד (ותודה לאל עליו) ושיחות עידוד רב-יומיות מאמאשלי (וגם זה שהצלחנו - לא הייתי הסובל היחיד, כמובן - להפנות את תשומת לב הסגל לאחד מחטאיו הרבים של האידיוט ולהעיף אותו) העבירו אותי הלאה.

אני יכול לטעון שזה מקור הבעיה, אבל אני לא בטוח. בכל פעם שהגעתי למקום חדש היו לי בעיות מסויימות - בבה"ד 10, במקומות השונים והמשונים שנשלחתי אליהם במסגרת ההתעללות המבודדת של החוג"ד הראשון שלי ש"משום מה" לא הייתי בקליקה שלו. אחת הדוגמאות היא הגעה בארבע אחה"צ לבסיס ברמת הגולן בתור חובש שנתרם לסייע לגדוד נח"ל שישב על הגבול הסורי. בזמנים רגילים (כשהגדוד הרגיל שלי ישב ברמת הגולן), הייתי מגיע לבסיס ב- 12.

עם המעבר למילואים הבעיה לא נעשתה קלה יותר. במילואים הראשונים שלי, שהיו אימון בצאלים, נשברתי עד לבכי, עד שהמג"ד עזר לי לצאת מזה. אותו מג"ד עזר לי גם במילואים שלאחר מכן (שהיו תעסוקה מבצעית באיזור רמאללה, שגם שם בודדתי ע"י החוג"ד החדש שלי, אבל החלקתי). מילואים לאחר מכן (תעסוקה מבצעית בגולן, ושוב בידוד) נקלטתי בקלות כי היה לי סיוע חיצוני (בדיוק התחלתי מערכת יחסים). מילואים לאחר מכן (תעסוקה מבצעית בקלקיליה, הפעם החוג"ד לא היה יכול לבודד אותי (הא הא!) כי כל הגדוד ישב יחד) הקליטה היתה קלי קלות כי היו לי כבר חברים.

והנה גדוד חדש. כשפירקו את הגדוד לקחו את מירב הגדוד ליצור גדוד חדש, ואת השאר לגדוד קיים. הבן-זונה שלח אותי עם השאר לגדוד החדש, אפילו שזאת פלוגה שלמה של אנשים שלא הכרתי. נוצר מצב ישן שבו אני צריך להתאקלם במקום שאני לא מכיר, עם אנשים שאני לא מכיר. התוצאה: מצוקה.

וכן, גם במילואים הקודמים וגם במילואים הנוכחיים זאת היתה מצוקה. מצוקה אמיתית. התיאור שלי ביום שני בערב היה שקט ורגוע, אחרי שהראש שלי הפסיק להסתובב. אחרי הכל, היו לי חמש שעות של המתנה בשביל להרגע מעט. אבל זאת היתה היסטריה אמיתית. מהרגע שבו קיבלתי את הציוד, ועד לרגע שבו הוסכם לי ללכת הביתה, לא הייתי מסוגל לחשוב, עד כמה שניסיתי.

זאת היתה היסטריה אמיתית. היו התפרצויות בכי לא נשלטות. היו רעידות בידיים, בחילות (הלכתי לנסות להקיא בשירותים במשך השעה שעופר ביקש שאחשוב בה, מתוך תקווה שאולי זה יעזור), איבוד תיאבון (לא אכלתי כל היום. אני!), סחרחורות. ביקשתי עזרה, ולא היה שם אף אחד שיתן לי אותה.

עכשיו אני אחפש לעצמי את העזרה הזאת מחוץ לצבא. מסכנים האנשים שסובלים זמנית מהמילואים, אני מסכים (ולא שאני נהנה מהחיים. אני השקעתי את עצמי בעבודה בשלושת הימים האחרונים בשביל לגרום לעצמי לשכוח טיפה. הייתי שותה משהו, אבל אני לא שותה). אצלם זה יעבור עוד שבועיים וחצי. אני נושא את הצלקות המחורבנות האלו כבר עשר שנים, והצבא יכול להמתין עד שאסיים. הוא גרם לזה, אחרי הכל.