במשך השבת בעיקר ישבתי וחשבתי. כמעט ולא יצאתי לשמש האביבית, אלא רק ישבתי וחשבתי לי. לעתים ניסיתי למצוא לעצמי משהו להתעסק בו בשביל שלא לחשוב, אבל לא היה יותר מדי מזה.
חשבתי על עוד מקרים של הגעה למקום חדש והתאקלמות בו, החל מהמעבר מהבית הישן, אי שם באיזור אשקלון לבית החדש בכפר חיטים, לפני יותר מ- 20 שנים, דרך המעבר לבית הספר התיכון, לאוניברסיטה (פעם ראשונה), הצבא לנגזרותיו ומקומות העבודה שלי. ניסיתי למצוא דפוס.
הדפוס הוא ברור: אם יש משהו מעניין לעשות, לא אכפת לי מהמקום החדש. המעבר לתיכון, לאוניברסיטה, בשלבים מסויימים של הצבא, למקומות העבודה השונים - היו חלקים כמו ישבן מגולח של תינוק. זה לא אומר שהיו לי יותר מדי חברים שם, אבל זה אומר שאת שלב הפאניקה צלחתי בהצלחה מסחררת בגלל שהיה לי מה לעשות. במקומות אחרים המעבר היה קשה אבל התאפשר עם עזרה של אחרים, עם חוסר הברירה (למשל: אי אפשר לצאת מצאלים בשבע בערב) או עם חוש החובה.
המעבר הראשון עניין אותי, בעיקר מכיוון שלא זכרתי מה היה. אחרי הפוסט הקודם הסעתי את יוג לעפולה ובדרך דיברנו. סיפרתי לו את הסיפור המיתולוגי על משחק הכדורגל הראשון שלי בכפר חיטים - שיחקנו "על הגביע" (או "המכניס - יוצא", במקומות אחרים; פירושו של המשחק: כולם תוקפים את אותו השער ומי שמבקיע שער עולה לשלב הבא, כשהאחרון שלא הבקיע יוצא מהמשחק, וכך עד לגמר בין שני שחקנים), בקבוצת גיל מכיתה ב' ועד כיתה ח', והגעתי לגמר שבו הפסדתי אחרי קרב קשה - ועצרתי לחשוב. המעבר הראשון נתפס אצלי עד עכשיו כמעבר מוצלח. כמעט באופן מיידי היו לי חברים, הסתדרתי עם כולם, הייתי סיפור הצלחה. יכול להיות שהדחקתי דברים? שהיו צרות משמעותיות?
יום שלם חשבתי על זה, עד שנמאס לי. אם אני לא זוכר, אז יש מישהי שכן. הלכתי לשאול את אמא שלי. לפי הזכרון שלה, מסתבר, הכל היה מצויין. באמת היו לי חברים באופן מיידי והסתדרתי עם כולם. כנראה שזה לא העניין. אם כך, מעניין מה זה היה. יש לי שתי נקודות זמן שביניהן שש שנים - בין ההצלחה שבגיל 8 להמנעות הכמעט אובססיבית ממסיבות בגיל 14 - שמשהו בהן השתבש. מעניין מה זה היה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
