שאין בו ענף לקושש

(אפילו להתקלח אי אפשר בלי לחשוב)

אני רוצה לקום ולהודות בדבר. עוד אחד מהזרעים שנשתלו במחשבה שלי ביום שני שעבר, ומבשילים לאיטם. אני אמנם מתהדר בתואר "חובש קרבי", אבל זה לא נכון. לא ממש נכון.

אני חובש, אין ספק בזה. סיימתי קורס חובשים באוגוסט 1996, ומאז אני חובש, "חובשוס" או "נו, תן לראות רופא". אני גם קרבי. עברתי טירונות קרבית (שריון), אפילו קורס חובשים קרבי-חי"רניקי (הייתי שריונר בודד בין נח"לאים, גולנצ'יקים, צנחנים, גבעתניקים ושניים שאסור היה להגיד מאיפה הם באו, אבל כולם ידעו ללחוש 'סיירת מטכ"ל'). השתתפתי במשימות קרביות, הייתי בשטחים (אפילו בעיצומן של מהומות), בלבנון, על גבול סוריה (פעם אחת עם מחלקת חי"ר נח"לאית, שבה קיבלתי יחס כאילו אני אחד מהם, כולל מסדרים והתנדבות לשמירות כדי להקל עליהם את העומס), בעשרות אימונים. קרבי.

מה שאני מתכוון לומר הוא שאף פעם לא חבשתי קרבית בכל הקריירה שלי. היו לי בסך הכל שני טיפולים לא מרפאתיים שהזדמנו לי. שימו לב:

מקרה א': סיימתי קורס חובשים בתחילת אוגוסט. קיבלתי הוראות להתייצב במפקדת אוגדה זו וזו לשיבוץ. שובצתי לגדוד תותחנים, ממנו הגיע אחראי המרפאה למשוך אותי. על המקום הוא שחרר אותי לשבוע רגילה (שהגיעה לי). כשזו הסתיימה הגעתי ביום ראשון לגדוד. שעה וחצי לאחר מכן הייתי על אביר שנסע לשטחי האימון. הצטרפתי לסוללת תותחנים מתאמנת והתחלתי בפעילות הרגילה של חובש בשטח. דהיינו: תנומה, שינה, בהייה בעננים (באוגוסט? לא סביר) וכן הלאה.

פתאום, אחרי שעתיים של האזנה לא מרותקת למתרחש נשמעו בקשר זעקות שבר. מישהו נפצע. "וואו,"  אמרתי לעצמי, "אני בקושי שעתיים בגדוד וכבר יש אקשן." הפצוע פונה אל החובש הצעיר בשטח. אספתי את הציוד שלי וניגשתי לבדוק את הפצוע המייבב. "מה קרה?" שאלתי ובתמורה זכיתי לראות אצבע מונפת.

לא משהו גס, חס וחלילה. האיש - מפקד צוות תותח, מסתבר - החליט לבדוק אם הפגז נטען ידנית ובלי כפפות, ועל כן זכה בחתך עמוק. הסתכלתי היטב פנימה, ראיתי איך נראה הבשר שמתחת לעור, שמתי פד סופג וביקשתי שיקראו לאמבולנס שהסתובב בשטח. זה הגיע אחרי כמה דקות, והרופא נשלף ממנו ובמיומנות תפר את הפצע. אחרי חבישה, הפצוע הורשה לחזור לפעילות רגילה (ניתנה לו האופציה, אבל הוא רצה להמשיך).

מקרה ב': בשלהי 96' הגדוד היה בתעסוקה מבצעית בשטחים, כשהסתיים שלב ההכשרה המקצועית של סוללה חדשה שהוקצתה לגדוד שלנו. חובש אחד נבחר להצטרף לסוללה החדשה באימוניה בבסיס קבוע-אך-ארעי (שינה באוהלים, שירותי בול קליעה) ברמת הגולן. אחרי התחרפנות קלה מצדי שכללה גילוח ראש (למרבה הזוועה), האימונים התנהלו כסדרם. בשיטת האימון החדשה שהסוללה אימצה כחלוצת הגדוד שובצתי יחד עם אנשי החימוש. לא שיבוץ מוצלח, בהתחשב בכך שהם בישלו את הלוף עם המון צריבה, אבל מסתדרים.

יום חורף שמשי אחד עסקו החימושניקים בבישול עוד מטעם (והו, הם ידעו לבשל), כששוב הקשר התחיל להתפרע בקולניות.  מפקד הנגמ"ש אסף את הנהג ואותי, השאיר את שאר המבשלים לעיסוקם ודהר לכיוון הפצוע. מסתבר שהבחור הצעיר, חייל מן המניין, עשה כמעשה ראש הצוות הנ"ל, אבל במקום להשתמש באצבע הוא השתמש בראש, שנמחץ קלות בעת סיבוב הצריח.

הבחור היה בהכרה, אבל מעורפלת. מיד ארגנו אותו לאלונקה והתחלנו לדהור לרופא הקרוב. בהיותו פגוע ראש ללא דימום, לא היה לי יותר מדי מה לעשות - רק להחזיק אותו בהכרה ולשים לב שלא בורחים לו נוזלים מהאזניים (מה שמבשר על תקלה חמורה שעכשיו אני כבר לא זוכר את פירושה). אחרי כמה דקות של נסיעה הסתבר לי שהנוזלים הללו אכן מטפטפים לאיטם (הוא התלונן על רטיבות באוזן וכך נודע לי). הגענו לרופא, נתתי דיווח מלא, והבחור עבר לטיפולם.

הבחור חזר לגדוד אחרי זמן מה והשלים את הסיפור. הוא פונה לבי"ח רמב"ם עם פגיעת הראש, ובזכות תשומת הלב לנוזלים המטפטפים והפינוי המהיר יכלו לתת לו טיפול מדוייק בזמן ולהחזיר אותו לכושר מלא. אחרי חצי שנה נוספת הבחור יצא לקורס חובשים משלו ולא חזר עוד לגדוד. מקור לגאווה.

היה מקרה ג' שהוא לא ממש טיפול שטח. זה היה בין שני המקרים הנ"ל, בזמן התעסוקה. הייתי מוצב במחסום בבקה אל ג'רביה ובעיקר סיירתי עם המסו"ל (הגרסה התותחנית של מ"פ). עבודה רפואית לא היתה ממש. רק לחלק אבקה נגד פטריות ואקמולים.

לילה אחד העירו אותי, ואמרו לי שזה מקרה חירום. התלבשתי בזריזות, לקחתי את האפוד ויצאתי אל המחסום, שם עמדו שלושה חיילים נבוכים ומולם זוג פלסטינאים עם ילד. הסתבר שהילד - לטענתם - חולה, ואני צריך לתת אישור על זה כדי שהמשפחה תעבור לאמבולנס שיקח אותם לבית החולים בחדרה. בדקתי את התינוק בזריזות, ומצאתי סימנים של מחלה - חום, דופק מהיר וכן הלאה. שיחררתי אותם בזריזות וחזרתי לישון.

למחרת עבר האב בדרך חזרה ומסר תודה. התברר שהילד ספג דלקת ריאות ולולא הפינוי לא היה שורד את הלילה. מעניין מה הוא עושה היום, בהתחשב בכך שהוא צריך להיות בן שמונה.

***

וזהו - אלו החבישות הקרביות-לכאורה שלי. אין החדרות עירויים הירואיות. אין סחיבות פצועים, אין "אחי אחי שלי". הייתי חובש מרפאה סביר, עם סבלנות להקשיב ורישומים מושלמים ואפילו מושא לפניות של הבנות (יותר מהחובשת, מסתבר - היה אפילו מקרה שבו חיילת פנתה לרופא בשעת לילה מוקדמת כשהיא טיפה היסטרית כי היא בדקה את עצמה לסרטן שד וחשה בגוש חשוד. מכיוון שחוקי צה"ל אוסרים על הרופא לגעת בחיילת לבדה היא הציעה שאני אחזה באירוע, אבל מכיוון שגם זה היה אסור נשלחתי למגורי הבנות ללקט את החברה שלה.) - אבל חובש קרבי מעולם לא הייתי.

אולי באמת כדאי לומר למג"ד שלי שאני לא מרגיש שאני יכול לשמש כחובש עוד, ואחזור להיות חייל רגיל - שמירות, מחסומים בשטחים, סיורים. ממילא זה מה שעשיתי במילואים האחרונים, וזה היה בסדר גמור. הגדוד יקבל חובש טוב יותר, אחרי הכל.