עשיתי לביתי השבת. לבד לגמרי. ההורים שלי נסעו לסבתא אי שם בדרום, יוג היה אצל חברים (כרגיל), ושני האחים האחרים ממילא כבר לא מתקרבים לבית כשהם לא צריכים את הכביסה שלהם. זה לא שרציתי להישאר לבד. במצב נורמלי ורגיל הייתי מצטרף להורים שלי, אולי אפילו לוקח את האוטו בשביל לנסוע להופעה. הייתי מנסה להנות טיפה.
זה לא חדש שאני מוותר על נסיעות. זה כבר זמן ארוך שבו אני לא חורג מהמסלול הקבוע של כפר חיטים-עבודה (וכדורסל/קניות, כמובן), ואם כן - אז זה לא ביוזמתי. לפני חודש הייתי בכפר תבור, וזאת נחשבה אצלי נסיעה ארוכה. אני מסרב לצאת מהאזור. מעין אגורפוביה איזורית שכזאת.
חשבתי על זה והראתי לעצמי עד כמה זה מטופש. החלטתי לצאת לטיול ברחבי כפר חיטים. לשבור את ד' האמות המקומיים. אחרי כמה שעות של שכנוע עצמי יצאתי לבסוף אל האוויר הצח.
צעדתי לכאן וכאן במקום השומם למדי הזה. היו שני ילדים בחוץ שהתנסו ברולר-בליידס (זהירות, כואב), אזרחית מבוגרת אחת שנהנתה מהשקט בגינה הפרטית שלה ועוד שני כלבים שנברו בשקית אשפה שמישהו השאיר באמצע הרחוב (טופל, תודה). המקום הזה מת לגמרי. לפחות בשבילי. יש כאן עשרות זכרונות שיושבים ליד כל צעד שאני יכול לקחת בכל כיוון, אבל המקום שלהם הוא בספר הזכרונות. אני צריך להיות במקום אחר.
מה שאני צריך לעשות זה להתגבר על השטויות שלי ולצאת החוצה. נשבר לי מלשבת בבית בכל סוף שבוע, למצוא לעצמי עיסוקים, להתפלל שמישהו יצור איתי קשר. נראה שאין ברירה ושאני צריך ליצור את הקשר, לעשות את העניין. תאחלו לי בהצלחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
