שאין בו ענף לקושש

אתמול בשעה זו או אחרת, עם פצוח העם בריקודים, הסלחתי את עצמי לשירותים. שש ומתרונן עמדתי בהם ורוקנתי את תוכן השלפוחית בואכה צינור השפד"ן (והים התיכון, ככל הנראה), כשנחרדתי לשמוע שיר מוכר ואהוב.

אהה! מדוע נחרדתי? יען את שיר הפופ הקטן (מ- 1962) רצח מישהו אנונימי ע"י פעולה אחת קטנטנה. הדגשת ביט. כל פעמה במקצב המרובע הפכה ממכת סנייר פשוטה לתוף באס אימתני ומוכפל לצהלת המפזזים, משל הצמידו לשיר מטרונום ענקי.

אחרי שחזרתי הביתה האזנתי לשיר, והמשכתי לשירי ריקודים אחרים משנות ה- 60' והגעתי למסקנה שהאלוהימים של ימינו (שהרי נאמר שאלוהים הוא די ג'יי, לא?) מגדלים דור חסר חוש קצב, שרק יודע לקפוץ לצלילי ביט מרובע, מוכתב היטב. הלכו ונעלמו הימים שבהם שיר רוק-ואלס היה מושך רוקדים (הביטלס עשו את זה בהופעות בקאברן עם שיר אנונימי שנקרא If You Gotta Make a Fool of Somebody, למשל) או ששיר סול/אר-אנ-בי/פאנק היה יכול להגיש קצב מתוחכם שהקהל היה צריך טיפה של גרוב בשביל לרקוד לצליליו.

וכן, אני יודע למה זה נעשה - כדי שגם חסרי הגרוב והקצב יוכלו לרקוד. מעין אפליה מתקנת שכזאת. אלא שאני מוכן לקבל שירים חדשים כאלה, אבל לעוות שירים ישנים וטובים בשביל אליל האפליה זה מרושע.

יום אחד, אם יעמוד לי הכוח, אדג'ה במועדון ריקודים. וכמו רוב פלמינג בספר של ניק הורנבי (היי פיידליטי), אעשה את זה לערב ריקודים לזקנים - פופ ישן, פאנק, דיסקו, רוק ואולי אפילו סינגל של מדונה. נראה לגבי זה.