שאין בו ענף לקושש

וזה אפילו לא מתחיל לבטא את רמות הזעם שמפעפעות בעורקים.

הרגשתי כלוא בביתי הקט וביקשתי לברוח למקומות יותר... ציביליזציונים. התקלחתי, התגלחתי, ציחצחתי שיניים, סידרתי את המטבח, שמתי מכנסיים ויצאתי לשאול את האוטו.

נאדה.

אבאשלי מתחיל לחפור בשכל על המחשב שלהם שהם רוצים לשדרג אותו ל- XP רק בגלל ש- א) הוא הצליח להשיג את התוכנה בדיל ו- ב) תוכנת הפקס שלהם לא עובדת כראוי (קרי: הם לא מסוגלים להקיש על כפתור אחד ולקבל את לוג הפקסים הישן, אלא הם צריכים להקיש על שני דברים בשביל זה).

לא התווכחתי, לא אמרתי לא, פשוט הכנסתי דיסק חלונות 2000 והתקנתי.

או. אין דרייבר למסך. צריך להוריד מהאינטרנט.

או. אין דיסק התקנה לוואו. צריך לרדת למשרד להביא אותו.

או. נסיעה מלאת עצבים לטבריה וחזרה, מלווה בחמישה נסיונות רצח בדם קר (של אחרים עלי, תודה רבה).

ומכאן לכאן עברו שלוש שעות של עצבים הולכים ונבנים וכל החשק לצאת פרח ונעלם. נשאר רק החשק לקרוע דברים לחתיכות קטנות, ואת מה שאי אפשר לקרוע להעיף על שלל הקירות שיש לי מסביב, ואז לבעוט בקירות עד שהרגל תשבר (או הקיר, אבל זה לא סביר).