המשכנו הלאה בנסיעה כשהערב ירד, מתרחקים הלאה והלאה אל תוך האיזורים הלא מוכרים לנו. הצללים הארוכים כיסו לאט את הכפרים האלמוניים, הציוריים שעברנו על פניהם בדרך המהירה. התחלנו לחפש מקום לבלות בו את הלילה, ובינתיים התחלפנו מדי זמן מה בנהיגה. זוג טרמפיסטים שתפס אותנו באחת העצירות נמנם עמוקות במושב האחורי.
אחרי שהחושך ירד נותרתי ער לבדי במכונית הדוהרת. שיחקתי עם האורות מול כל מכונית מתקרבת וספרתי את הדקות בין שלטי סימון המרחקים. רק עוד 40 ק"מ... עוד 35...
"שלום," אמר קול מנומנם מאחורי.
הגנבתי מבט במראה. הטרמפיסטית חייכה אלי והתמתחה. מאחורי העיקול הציץ עוד פונדק דרכים נוצץ ניאון. נראה לי כמו זמן מצויין להחלפה נוספת. "מישהו רעב?" שאלתי, "אתם רוצים לעצור?" לא חיכיתי לתשובה ומשכתי את הרכב אל החניון. נחלצתי ממנו בזריזות והתרחקתי ממנו בהליכה, שואף את האוויר הקריר.
היא הצטרפה אלי, ומשכה סיגריה מהכיס. העשן התמר ברוח הקלה מהפה שלה אל על. הבטתי בשקט איך השפתיים האדמדמות שלה מתעגלות סביב הפילטר.
"רוצה לבוא איתי?" שאלתי בשקט. היא הביטה בי ומילמלה משהו בחזרה. לא קלטתי, ולא התעקשתי לשמוע שוב. היא זרקה את הסיגריה הצידה ופסעה חזרה לכיוון המכונית, אל שותפה לנסיעה שסיים את תהליך ההתעוררות שלו. הם נכנסו יחד אל המזנון. הבטתי, מהופנט, בהבזקי השתקפויות האור על השערות שלה. היא יותר מדי טובה בשבילו. נכנסתי אחריהם והתיישבתי מולה, מקשיב למילים הזרות שהם החליפו ביניהם. הבטתי בה עם דמעות בעיניים.
(מים, חלק א'. יהיה המשך. מבטיח.)
(2)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
