שאין בו ענף לקושש

(5)

כרעתי, רועד מקור, בפינת החדר, מכסה את ראשי בחולצה. היא לעסה כריך על המיטה, מצחקקת בין נגיסה לנגיסה. כשסיימה היא קמה ובתנועות בטוחות ניערה את שאריות אהבתנו מהסדינים, את תפילותנו הרכות מבין השמיכות. היא טיפסה חזרה למיטה והתכרבלה בשמיכה.

"בוא הנה, טיפשון," היא פתחה פתח מזמין בערימת נוצות האווז החמימה, "עוד תתקרר. אתה יודע שבסך הכל צחקתי איתך." הורדתי את החולצה מהראש והבטתי אליה, טובע בעיניים הקרות שלה.

"בוא נעזוב את העיר, את הריצה המטורפת הזאת," היא אמרה, "יהיה לנו טוב בכפר. אתה תראה." נשמטתי למצב ישיבה נואש. חשבתי על זה לרגע בזמן שהיא זזה ברכות מתחת לשמיכה, מזמינה, מפתה.

"אוקיי."

- לאן אנחנו נוסעים עכשיו?

- לאן את רוצה לנסוע, יקרה?

- הממ... ורמונט. וויומינג.

- וויומינג. אהה. בסדר. ילדים...?

- מה?

- אנחנו נוסעים לוויומינג.

- חמוד... איך מגיעים לויומינג?

- פנייה ימינה כאן.

- זאת לא הדרך הנכונה.

- אני יודע את זה. ילדים, בואו נראה כמה וולוואים נראה בדרך לחיים החדשים שלנו בכפר. אחת.

- ג'ייד, אל תעשי את זה. זה שלילי.

(מים, חלק שישי)

(7)