בפעם הראשונה היום אני מרגיש כאילו הכל באמת נגמר. שנותרתי באמת לבד. את היית התירוץ שלי להיות חרש, אילם ועיוור. להתעלם מכל מה שהולך מסביב. לא לחשוב על העולם. ועכשיו אני עומד עירום מול כל זה. ומתגעגע. מי היה יכול לחשוב שככה זה ייגמר בינך וביני? שאצטרך לסחוב את עצמי מתוך הסבך שבו נותרתי לבד. שבו השארת אותי לנשום את הנשימות האחרונות שלי.
ואני חייב להודות שאני לא אוהב את ההרגשה, להיות מוטל כאן ליד הדרך הנטושה הזאת, חשוף לרוחות, לגשמים, לאנשים. בודד כל כך, מריר כל כך, מת כל כך.
- היי, ילד. רוצה טרמפ?
- כן, תודה.
- קפוץ פנימה!
(מים, סיבוב שמיני. וכן, אני יודע שאין נפח. זה קורה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
