באמצע יום העבודה הלא ראוי לכינויו זה (שכן אני מעביר אותו בקריאה מבודרת להפליא של הבלוג האקראי הזה) אמאשלי קופצת לי אל תוך המחשב בחסות המסנג'ר. למדה להשתמש במכשיר ואפילו מצאה את הסמיילים. ידעתי שהיה צריך להחביא אותם טוב יותר. המזימה שלה היא פשוטה: להזמין אותי למרק בערב. כאילו שאם היא תגיד לי את זה בשבע וקצת כשאקפוץ להגיד להם שלום אני אמצא תירוץ להתחמק. אפשר להתחמק גם בלי תירוץ.
בכל מקרה, היא מתעניינת לדעת מה הזמנתי לעצמי לארוחת הצהריים (עוף מוקפץ, אורז עם ירקות, סלט ירקות וטחינה), ומסכמת שזאת "ארוחה מלאה על הכיף כיפאק". התרעתי בפניה שהסלנג מתחילת הסבנטיז יצא מהאופנה יחד עם ששי קשת אחרי שועדת אגרנט החליטה בנושא, אבל היא דבקה בדעתה. ראתה יותר מדי סרטים בערוץ הסרטים הישראלי, כנראה. שי-ג-עון!
לאחר מכן היא נטלה לעצמה את תפקיד כתבתנו בצפון ודיווחה לי על ממטרים פזורים באיזור התריסים של הבית שלי. לא הבעתי דאגה מכיוון שאלה דואגים להיות סגורים רוב הזמן כדי לאפשר לאבק להצטבר בשקט בפינות בערימות מסודרות שמהן המתנחלים יכולים לקבל שיעור בהתנגדות לפינוי. אחרי דקות ארוכות היא חזרה אלי בדיווח על עולם הספורט המקומי, בעיקר על אלופת הריצות למרחקים קצרים לצורך סגירת תריסים פתוחים בקרב אלו שלא יכולים לחזות גשם מתקרב מכיוון מערב.
כך או כך, מרק ירקות מהביל מצפה לי הערב לחרוך את פי רווי הסבל. אחרי המרק המהביל מהמסעדה הסינית ביום שלישי שעבר והפוטטו-צ'יפס ממקדולנדס אתמול בערב, עוד תאי חיך יצטרפו לקורבנות ההשמדה ההמונית שעוברת עליהם. מזל שהבוקר אכלתי רק סלט עם המון גבינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
