יוג חזר הביתה אחרי שבוע וחצי בצבא, ירקרק כולו. חזר, ארגן את הבגדים לכביסה, התקלח, אכל ארוחת צהריים, סיפר כמה סיפורים ונסע אל מחוץ לכפר כדי לתפוס אוטובוס חזרה דרומה כדי לראות חברים אליהם התגעגע עד מאוד. מחר הוא יחזור בשביל להיות איתנו לכמה שעות לפני שיחזור לשבועיים נוספים לצבא. לפחות בפסח הוא יהיה איתנו.
אני כשלעצמי הלכתי לנסות לנמנם. לקח זמן מה, אבל בסופו של דבר הצלחתי להרדם. פתאום נהיה קיץ, אתם יודעים, וכך שכבתי לבד, מזיע מתחת שמיכה. כדרכו של עולם חלמתי חלום. שלא כדרכי, החלום היה פעלתני עד מאוד.
בחלומי ישבה המשפחה שלי עם משפחה אחרת לארוחה באולם בגודל סביר. ברבות המנות החלו הילדים הצעירים יותר של הצד השני בטנגו להזדחל החוצה. האחד לחברה שלו, השנייה לאי שם, צמד התאומות לפגוש חברים. ההורים התרגזו והטיפו להם מוסר. או אז קמתי והתחלתי לנאום לכל החבורה נאום ארוך ויפה בדבר החופש שצריך לאפשר לילדים כדי לתת להם להתפתח כאנשים, שהפך לויכוח קולני עם ההורים שלי שלא ממש תמכו בדיעה שלי. התעוררתי מותש לגמרי מרוב תנועות ידיים עצבניות. נראה לי שאני חוזר לישון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
