שאין בו ענף לקושש

(9)

טרמפיאדה. אי שם. שמש זורחת מעל במלוא העוצמה. האגודל מונף, מתחנן, מבקש, מתרפס לעצירה. מלאך על אופנוע עוצר. אחווה מטופשת של נוודים. הוא מוריד את עצמו מהמכונה שלו, משעין אותה על הרגל וחוצה את הכביש. נעמד לידי ומביט חזרה. משוויץ בכלי. משוויץ בבחורה שמחכה לו מאחור. משוויץ בעצמו. "מה קורה, אחשלי? איפה היית? לאן אתה נוסע?" ונותן לחיצת יד ברוב טקס ושובר את כל העצמות. "שיהיה לך יום טוב!" צועקת לי הבלונד עם הרוח שלוקחת אותה הלאה.

עקרת בית משועממת בולמת בפתאומיות ממול, נשענת לאחור כדי לתפוס זווית טובה יותר. הבעל שלה שוב בישיבה, או בחו"ל או במשחק גולף עם מיליונר זקן זה או אחר. היא מחכה לרגע המתאים ועושה פרסה כדי שתוכל להעביר את הזמן בקצת אהבה מזדמנת. אם משחקים לפי הכללים משיגים תוצאות. יש לה טעם של וודקה וטבק. המספר שלה נרשם בספר הכתובות השחור, הקטן, אבל זה רק חלק מהטקס. כשאתה יוצא לדרך בפתאומיות ומוצא את עצמך מתגלגל במקום למקום, בלי לדעת היכן תהיה מחר, מהר מאוד אתה לומד לזהות את הנקודות החיוביות שמזמינות אותך אליהן.

עומד על כתף הר, מעל הים הכחול, הפתוח. שיחה פנימית מזמינה אותי לקפוץ, לבדוק את האוויר. אני מסרב. אני יותר מדי מפוחד. יותר מדי יפה מכדי להיפצע. "בחייך," אומר לי הקול הקטן, הסרקסטי, שבוקע לי בראש, "למה שלא תנסה? למה לשחות בתוך ים האומללות הזאת? הרי בכל מקרה מתישהו תמות..."

כשהייתי ילד קטן קראתי ספרים. קראתי קומיקס. ראיתי סרטים. הגיבורים תמיד נעלמו כשהאקשן נגמר. ניצחת בקרב שריף, ומה אתה הולך לעשות עכשיו? יש לנו עבודה מצויינת בשבילך, למכור כרטיסי לוטו. איך תסתדר עם זה עכשיו? בלי מוזיקה הירואית, בלי משימה לבצע, החיים שלך עוברים כך סתם. ביטלתי את הקול הפנימי שלי וירדתי חזרה אל הכביש המתפתל, בחזרה אל החלום החוזר שבתוכו אני כלוא, שבו אני מטלטל בתנועה מכאן לשם ובחזרה.

(מים, חלק עשירי)

(11)