שאין בו ענף לקושש

מדהים מה אפשר ללמוד על אנשים בדקה וחצי של טרמפ. אתמול בערב ירדתי מהאוטובוס העירוני אל הטרמפיאדה הלכאורה מוארת בכניסה לבקעה האפלולית שלנו. עוד אני עומד ושורק לי שיר עליז בטוב ליבי עלי, מגיעה מאוטובוס עירוני אחר נערת חמד. מטפסת נמרצות על הגבעה הקטנה בואכה הטרמפיאדה ונעמדת מאחוריי.

הו, כמה טוב. לנערות חמד עוצרים טרמפים הרבה יותר מאשר לאנשי מחשבים שמנמנים. כך לפחות אני אומר לעצמי, ומקבל הוכחה לתיאוריה כשרכב מקרטע לעצירה אחרי חצי דקה. אני מסתובב בזמן כדי לשמוע אותו אומר שהוא נוסע ל- "...איטים". לפני שהוא יתחרט אני קופץ פנימה.

מתפתחת שיחה. בדרך כלל זה לא קורה, אבל הבן אדם צריך לדבר עם מישהו. נו, שויין. הוא תושב ארעי בכפר, הוא מספר. אני מתבדח שאני מקווה שזה לא יהפוך למגורי קבע. בקול עגום הוא מסכים איתי ופולט אנחה. "אתה יודע איך זה," הוא אומר, "בירושלים מישהו רוצח את אישתו ובטבריה השופט מחמיר עם מישהו אחר". אני פולט צליל של חצי הסכמה ומגניב מבטים הצידה. כאילו, מה? "האחיין שלי התחתן," הוא ממשיך לספר, "הזהרתי אותו נגד זה, אבל הוא לא הקשיב". המון מרירות בקול. אני מנסה להצטמצם ככל יכולתי לכיוון הדלת, ומברך את השניות שבהן הרכב מתקרב אל הכניסה לכפר חיטים.

מתקרב, מתקרב ו... חולף על פניה. אני מסב את תשומת ליבו, והוא עוצר את הרכב 200 מטרים מאוחר מדי. אני מתנצל על הטרדה ויורד. הוא רוטן ומשלב הילוך בדרך לערב הקודר שלו בכפר זיתים. מי הדביל שחשב לקרוא לישוב שלהם ככה (אנחנו היינו כאן קודם, אחרי הכל) ולהזמין בלבול שכזה?

והנה אני עומד לאור הכוכבים, מכנסים שחורים וחולצה כהה על שולי כביש ברוחב 15 ס"מ. מהצד השני של מעקה הבטיחות דרדר ושית. שתי מכוניות דוהרות לכיוון שלי באופק. אני מביט ימינה ושמאלה וחוצה את הכביש במהירות. גם שם אין שוליים, אבל אין גם מעקה בטיחות ויש לאן לברוח. בטח שיש. שני תנים מתחילים לילל.

אני משנס את מותניי (ויש הרבה לשנס!) וצועד בזריזות במורד הכביש. מכונית באה מאחורי, אני יורד לשוליים ומחכה שהיא תעבור. אני עושה פרצוף מפחיד. אולי זה יעזור לנהג, אבל הוא בטח לא מבחין כשהוא חולף. עוד עשרים מטרים, והנה מגיעים לשלולית האור הראשונה. מכאן זה רק טיפוס קל על הגבעה דרך שדרות הפיקוסים שהפרי שלהם מתנפץ בשרשרת מתחת לרגליים, כאילו היו אלו קפצונים, דרך חבורות הכלבים שמתרוצצות על הכביש ומחכות למכוניות שתעבורנה כדי לקפוץ עליהן והישר עד הבית. מכאן והלאה זה ערב שקט שעובר על כוחותינו.