היו כאלו שפקפקו כשהודיתי לאחרונה על כך שאני לא פופולרי מדי. מישהי, שאשאיר אותה באלמוניותה, אבל היא יודעת טוב שמדובר בה, העזה לטעון שאני עושה את עצמי ושאוהב להיות פופולרי. טוב, אני לא. ממש לא. לא בגלל משהו שטותי כמו עניין התרופות של המסנג'ר.
העיוות המילולי הקטנטן הזה תפס כמו אש, מסתבר. עידו קינן שמע על העניין (דרך אשמ"ש, שאני מודה לו, למרות הכל) ומיהר לגלג את הבולדוזר שלו בכיוון. לא רק פוסט מחווה בבלוג שלו, שזה נחמד, אלא גם משבצת קטנטנה ב- nrg עם הפנייה ישירה לפוסט. נו, כמה רעש זה כבר יכול לעשות?
יכול גם יכול, מסתבר. החל מהרגע שהאינסרט פורסם, מונה הכניסות שלי התחיל לדלג. הדבר הקטן הזה שלמטה התחיל פתאום לתפוס מהירות. הסטטיסטיקות - המגוונות עד כה, קצת מהמייל מ- msn, קצת חיפושים מגוגל, קצת מדף הכניסה של ישרא, תפסו כיוון אחיד: nrg, nrg ושוב nrg. טוב, לא עד כדי כך אחיד. מסתבר שהעניין הרחיק לכת.
כך יצא שאתמול בערב הסתובבתי טיפה הלום תשומת לב. הרבה זה נחמד, אבל זה יותר מדי בשבילי. לא אוהב להיות פופולרי. לפחות לא על בדיחה מטופשת כזאת. אישית, הייתי מעדיף לקבל תשומת לב על הדיון הארוך והמרתק בתגובות לפוסט הזה.
(ולא, אני לא מתלונן במיוחד. כל העניין נועד להעביר שלושה דברים: תודות לעידו ולאשמ"ש על תשומת הלב, המוזרות שבהפנייה מהפורום של הפועל ת"א והפנייה לאותו דיון כדי שיוג יוכל לקרוא אותו כשיחזור מהצבא בפסח.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
