"נשים טועות כשהן מתלוננות על ייצוג הדמות הנשית בתקשורת. אנחנו, הגברים, מבינים שלא לכל אחד יש את השדיים של בריג'יט ברדו, או הצוואר של ג'יימי לי קרטיס או הישבן של פליסיטי קנדל, ולא אכפת לנו בכלל. כמובן שנעדיף את קים בייסינגר על האטי ז'אק, ממש כפי שנשים תעדפנה את קיאנו ריבס על פני ברנרד מאנינג, אבל זה לא הגוף שחשוב, אלא רמת ההשפלה. הבנו מהר למדי שנערות בונד הן בליגה גבוהה מדי בשבילנו, אבל ההבנה שנשים לא תסתכלנה עלינו כמו שאורסולה אנדרס הסתכלה על שון קונרי, או אפילו לא בדרך שבה דוריס דיי הסתכלה על רוק הדסון, הגיעה מאוחר יותר. במקרה שלי, אני לא בטוח שהיא בכלל הגיעה.
"אני מתחיל להתרגל לרעיון שלורה יכולה להיות האדם שאבלה את חיי איתו, אני חושב (או לפחות, אני מתחיל להתרגל לרעיון שאני כל כך אומלל בלעדיה שלא שווה לי לחשוב על אלטרנטיבות). אבל הרבה יותר קשה להתרגל לרעיון שלהבנה שסיגלתי לעצמי כילד קטן של רומנטיקה, של בגדים תחתונים סקסיים וארוחות לאור נרות בבית ומבטים ארוכים, בוערים, אין בסיס מציאותי כלל וכלל. על זה נשים צריכות להתרגז; בגלל זה אנחנו לא יכולים להתנהג כמו שצריך במערכות יחסים. זה לא הצלוליט או הקמטים. זה... זה... זה... חוסר הכבוד."
(מתוך "היי פיידליטי" של ניק הורנבי. התרגום שלי. לשמחתי, יש לי את הספר באנגלית. שקלתי אם לשנות את השמות לטיפה מודרניים יותר, או לפחות מוכרים. החלטתי שלא.)
***
לא שאני מאמין בלתת לאנשים אחרים לדבר בשבילי. במקרה הגרוע ביותר, אני משתמש במילים של אחרים (אפילו אם אני מאחר לתת להם קרדיט). ובכל זאת, אני מקבל רעיונות מאנשים אחרים. התיישבתי על השירותים, פתחתי את הספר הנ"ל במקום אקראי וקראתי את הקטע הזה.
לא יודע מה להגיד. יש בזה משהו. כללי. בייחוד, בכל מה שקשור לקבלת דימוי ה"מה שאני רוצה שהאהבה שלי תהיה" (אם כי אפשר בשקט להאשים - כפי שקורה בשלב כלשהו, מוקדם יותר, בספר). אין פלא שאני מתרגז כשאני לא מקבל יחס בצורה שאני רוצה מאלו שאני רוצה אותו מהן. אולי הגיע הזמן לרדת מהסוס הלבן ולהתחיל ללכת ברגל. להפסיק עם הפוזה של המושיע, ההוא שרוצה להיות נערץ ע"י הבחורה שלו ולנסות להבין מה קורה באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
