שאין בו ענף לקושש

יום עייף עבר על כוחותינו השמנמנים. עייפות שהצטברה מהשכבה מאוחרת מדי בשבת לפנות בוקר ולא הצליחה להתנקות כראוי בלילה שאחרי. לא שאני מתלונן. רק סיבות טובות גרמו לכל זה.

נתחיל בכך שנסעתי לבקר את אנטי בביתה החדש, מלא הקופסאות ושערות חתולה, כדי לשוחח איתה, לפגוש את החתולה המתוקה שלה ולהנות מחברתה בסרטו החדש של וודי אלן, מלינדה ומלינדה. סרט טוב, לטעמי, ואני לא אומר זאת רק מכיוון שאני חובב ז'אנר הוודי אלן, אלא מכיוון שממש נהניתי בו, כמו גם מהחברה. הייתי זקוק לידידה כמו אנטי שתגרום לי לצאת מהבית. אני כבר מחכה לפעם הבאה.

הבעיה היחידה היא מיקומה של אנטי אי שם במרכז הארץ, מה שנתן לי נסיעה ארוכה אחרי חצות (אחרי הסרט, ואחרי שסיימנו לדבר) צפונה, דרך כבישים חשוכים ותחנות דלק שבהן נערים בני 16 עד 18 קונים חפיסות קונדומים ומשקאות חריפים. מעניין בשביל מה זה. הגעתי הביתה בשלוש לפנות בוקר, ונזקקתי לעוד שעה בשביל להרדם כמו שצריך.

... רק בשביל שהגוף שלי יפעיל את השעון המכוון בשמונה בבוקר ויקיץ אותי אל היום החדש. גם כן. מי תכנת אותו ככה? סחבתי כמה שעות על סף הרדמות שלא מגיעה עד שהחלטתי לגרור את עצמי חזרה למיטה, ויהיה מה שיהיה. להפתעתי (לא שהראתי אותה באותו זמן, כמובן) נרדמתי. שוב הוקצתי בפראות, הפעם ע"י השעון המכוון היטב של אבאשלי שרצה לאכול בשעה אחת וחשב להזמין אותי. סירבתי וניסיתי לחזור לישון. נאדה. כבר הייתי ערני לגמרי.

כך עברו להם אחרי הצהריים בשקט מופתי ושעות הלילה התגלגלו להן. התכוונתי כבר ללכת לישון, כשקרוליין התקשרה. ציפיתי לשיחה שקטה, יען הבחורה המסכנה נזרקה באמצע השבוע, אלא שמסתבר שזה רק עשה לה טוב והחזיר לה את המוזה לכתיבת שירים. נאלצתי (ולא נגד רצוני) לשמוע את הגרסה הראשונית לשיר החדש שלה, ובמשך שתי שיחות נוספות גם להתחיל לעזור לה לסגור בו קצוות. בסופו של דבר התחננתי ללכת לישון, והיא הבטיחה לי המשך בבוקר.

(הערת קרוליין: ברשימות מצד שמאל הוספתי קטגוריה מיוחדת לה, שם אציג את החומרים שלה. בקרוב יהיו גם בוטלגים, אם היא תרשה.)

הבוקר הגיע מוקדם מדי, אבל בכל זאת התעוררתי. עדיין מעורפל להפליא מעייפות זחלתי למשרד דרך שני טרמפים והתרסקתי על הכיסא. איכשהו העברתי את הבוקר במעט עבודה (ולא מעט עדכוני אינטרנט, ושיחה מקרוליין עם בית שני טוב יותר; היא משתפרת), והיום המשיך להתגלגל. בחמש כבר לא יכולתי להחזיק את העיניים. הרמתי טלפון לאחשלי (1) שממילא עמד לנסוע לביתו הדל ורתמתי אותו למטרתי. ברחתי, אם תרצו. הגעתי הביתה והשלכתי את עצמי למיטה לשעת שינה אחת שעברה בנעימים.

יצאתי מאושש מהבית שלי וקפצתי אל השכנים. ישב שם אדם נחמד וניסה לרתום אותם לעסקיו המפוקפקים (כן... ביטוח זה מאוד מפוקפק). אמאשלי שמחה לראות אותי. מסתבר שהם חרגו מזה זמן מה מענייני הביטוח והתחילו להחליף דעות בנושאים מגוונים, כגון היסטוריה משפחתית, המוצא המשותף וגם על איך זה להיות הורה לצאצא/ית בשלהי שנות ה- 20 שלא שש/ה ליצור קשר עם בני המין השני. מכאן נולד הרעיון שאני אצור עם הבת שלו קשר וביחד נרכב אל השקיעה, ואפילו קיבלתי כתובת מייל להציג את עצמי. לחילופין, גם ניתנה לי האופציה לקפוץ למקום העבודה שלה ולנסות לעשות עליה רושם במו הופעתי הלא-מרשימה. אני חושב שאלך על המייל בתור התחלה.