אני מרגיש שהתבגרתי, והתחשלתי. אני כבר יכול לקבל את צמד המילים "החבר שלי" ממישהי בלי לעפעף או להסגיר את תחושת ההחמצה לגביה.
המחשבה שתחושת ההחמצה הזאת היא שטות מוחלטת מאחרת להגיע, כמובן. כל אחת היא פוטנציאל, וכל אחת שיורדת מהרשימה מכאיבה בדרכה שלה.
טוב לי. נחמד לי. אוהבים אותי ומצויין לי עם זה.
אני רק צריך טיפה יותר נחמה זמינה ומעודדת.
[עריכה: זאת רק טיפה של שליליות בבוקר, זה הכל, שנובעת מחוסר אהדה מופגן שיש לי לזוגות שיושבים ככה סתם באמצע המדרכה על כוס קפה וקרואסון בבוקר. ולאנשים שמפגינים זוגיות בכלל.]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
