אחרי שהוערתי (שוב) שאני לא מייצר סמול-טוק (ושזה מפריע, שזאת הערה הוגנת), ואחרי שהובהרתי (לא על ידי אותו גורם) שאי יצירת סמול טוק "פוגעת ביכולת לגשת אל אנשים... ומחסל אפשרויות רבות אחרות", אני מתחיל להקפיד על הנקודה הזאת. מכיוון שכך, להלן נושאי השיחה שעליהם דיסקסתי עם אנשים בדרך מהבית למשרד:
* היכן נמצא שיכון ב' בטבריה (עם אישה מזדקנת עד מאוד);
* כמה חם (עם נהגת שלקחה אותי טרמפ);
* איך אנשים עוצרים באמצע הכביש (אותה נהגת);
* האנשים שמשכירים את הבית שלי, סכום ההשכרה והיחוס המשפחתי שלהם אליה (אותה נהגת);
* כמה חם היה באוטו שכרגע נסעתי בו, בהתחשב בכך שהנהגת לא פתחה חלונות ו/או מזגן (שני חברים לעבודה במעלית בדרך למעלה).
אני חייב להדגיש שלמרות שאני מבין את העקרון והמטרה, אני עדיין לא תופס את הסיבה שמישהו ירצה לדון בנושאים הללו, מלבד הצורך האנושי מאוד להיות בתקשורת קבועה ולהמנע משקט מביך ומפחיד כאחד. אני מתעלם מחוסר ההבנה שלי ומקפיד לשנן: לתקשר זה להראות שאתה חי.
ובכל זאת התמרמרות: האנושות הזאת היא כל כך לא משהו אם היא חייבת לתקשר כל הזמן ולקשקש בלי הפסקה. אם למישהו יש את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" בהישג יד, הוא יוכל למצוא שם את הרעיונות של פורד פרפקט (לא הבלוגר המהולל, כמובן) לסיבת הפטפוט הבלתי פוסק. אם אני זוכר נכונה, בהתחלה הוא חשב שזה מכיוון שבני האדם לא יכולים להפעיל את המוח ולכן הם מפעילים את הפה, ולאחר זמן מה של התבוננות הוא שינה את המחשבה לכך שבני האדם מפעילים את הפה מכיוון שהם מעדיפים לא להפעיל את המוח, מחשבה אותה הוא ביטל כמרושעת. אולי מרושעת, אבל נראה שהיא מדוייקת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
