שאין בו ענף לקושש

שבת בצהריים, בית ההורים. משעמם.

משעמם כל כך שהתנדבתי לעזור לאבאשלי עם העברת חוטים בנקרות התקרה.

פשוט לא יכולתי יותר לרבוץ במקום, ואין לי כוח לקחת את האוטו ולנסוע למקומות טובים יותר.

אני הוזה מדי פעם דמיונות ביקיצה.

על כך שאבחר לעצמי פרחה מקומית ואעשה בה שמות בחודשים הקרובים, עד לירושלים.

זה מדי פעם מנחם אותי לחשוב ככה, שאדע לומר את מה שצריך.

כשאני יוצא בבוקר יום עבודה וממש רואה מקומיות מול העיניים, אני עדיין יודע מה לומר, אבל אני לא רוצה.

רק זה חסר לי, תסבוכת רגשית.

בלי רגש זה לא הולך.

פינק פלויד מתאחדים עוד כמה שעות.

למה זה לא מזיז לי?

אולי בגלל שהם יעשו את השירים הכי צפויים שלהם (Money, Comfortably Numb ו- Wish You Were Here)?

אולי בגלל שסיד בארט לא יהיה שם?

נראה אם יגידו עליו משהו.

אישית, הייתי מוריד את "וויש" ומנגן את אחד הסינגלים המוקדמים.

הוקרה שכזאת.

אני מזכיר לעצמי מחר להתקשר למנהל הסטודנטים הירושלמי.

לא בשבילי.

ההורים שלי אימצו משפחת עולים מפרו.

היינו אצלם במרכז הקליטה בנצרת עילית בשבוע שעבר.

אנשים נחמדים.

מאוד.

הרבה ציונות, הרבה רצון.

הבת שלהם צריכה מכינה כדי ללמוד באוניברסיטה.

הצרה היא שהמדינה נותנת מלגה לעולים חדשים רק אם הלומד/ת צעיר/ה מ- 23.

היא בת 25.

נחמדה עד מאוד.

ושקטה.

אם למישהו יש ידע ורעיונות בנושא, הוא מוזמן.

איכשהו, ככל שהיום עובר, אני מעריך את הזמן שאני מעביר בעבודה.

למען האמת, בזמן האחרון, למרות הלחץ, נעים לי שם מאוד.

החברים במחלקה הם אנשים טובים אחד אחד.

מחלקתנו הצנועה כבר מונה עשרה אנשים.

אם לספור את זו שמבלה את כל זמנה במרכז, אבל היא עדיין אחת מאיתנו.

כל אחד תותח.

וכולם ביחד חבורה הגונה.