שאין בו ענף לקושש

אחד הדברים שממש הדהימו אותי בפעם הראשונה שפגשתי את קרוליין (מלבד היופי, האופי והעובדה שהיא מעשנת כמו קטר מונע בבולי עץ בן 150 שנים, כמובן) היתה הדרך שבה היא שרה וניגנה עלי הגיטרה שלה. חזק. ישבנו לנו על ספסל בודד בפינה חשוכה של אחד הרחובות בעיר בה היא גרה והיא שרה כאילו היא מול 20,000 צופים במדיסון סקוור גארדן.

הסיבה להפתעה נעוצה בדרך שבה אני למדתי לנגן. בשקט. ככה זה הולך בבית של ההורים. אי אפשר לנגן חזק מדי, מכיוון שזה עושה כאב ראש או מפריע או סתם מרעיש. לכן כשלמדתי לנגן, למדתי לעשות את זה עם פריטה עדינה מאוד על המיתרים ושירה בקול שקט שקט. כשיאן ויוג הצטרפו לחבר הנגנים (לאח הנוסף יש חוש מוזיקלי לא רע, אבל הוא אף פעם לא השקיע בתחום), הראשון בחר ללמוד בחוץ ולכן למד לנגן ולשיר חזק. הוא קיבל לא מעט הערות על זה. יוג, לעומת זאת, למד לנגן חלש. רק כשהוא עבר יחד איתי לבית שלי, הוא התפתח להיות כשרוני כמו שהוא. אתם צריכים לשמוע אותו מנגן ושר דילן.

גם אני נהניתי מוזיקלית מהמעבר בין הבתים. פתאום יכולתי לפתוח אינטרנט, לשבת מול המחשב ולנגן (ולשיר) בווליום נורמלי. היה תענוג למצוא אקורדים לשירים שונים ומשונים ולנסות לבצע אותם אחרת (גירסת בלוז ל"Bad" של מייקל ג'קסון, למשל), שלא לדבר על האפשרות לצאת החוצה ולנגן ככה סתם בחושך.

המעבר חזרה החזיר אותי למדיניות הווליום הנמוך. אתמול, אחרי משחק הכדורסל שסבלתי אתמול (הייתי נוראי בכמויות), ישבתי בחדר וחיכיתי לשקיעת האדרנלין מול 50 ערוצים רוויי גועל נפש ו/או שעמום. אז מה עושים? מגטרים. בשקט. תתפלאו, Smoke on the Water עובד גם דרך משתיק קול.