שוב אני נזקק לדגלאס אדאמס בשביל להעביר רעיון. ניסיתי להסביר את הרעיון במפגש הקבוצתי הפסיכולוגי שזה עתה הסתיים, אבל לא ממש נכנסתי לפרטים. היה נראה שהתפיסה המעט-אבסורדית-מעט-שטותית של אדאמס טיפה לא תיתפס.
כך או כך, זה הרעיון, כפי שהוצג בחלק החמישי של מדריך הטרמפיסט (אני מניח שזאת אזהרת ספויילר בשבילך, קלרה): המציאות היא דבר ענקי. קחו את הדבר הכי גדול שאתם מכירים ותכפילו אותו בעצמו - ועדיין לא תתקרבו לכמה שהמציאות היא גדולה. היא כל כך גדולה, שהדרך היחידה להגדיר אותה זה להכיר בכך שהמציאות היא בעצם רק בלאגן מאורגן של כל מיני דברים.
הדרך שלנו כבריות די ממוזערות להתמודד עם הדבר הענקי הזה הוא לסנן מידע. בספר ממשילים את זה לרצועת אור שנמתחת לאורך לילה גשום. מה שאנחנו רואים זה רק מה שיש בתחום האור, ומתעלמים ממה שמחוצה לו.היופי הוא שלכל אחד יש את הזווית שלו. המציאות שלי מכילה את הדברים כמו שאני רואה אותם. המציאות של אח שלי מכילה דברים זהים, דומים ואחרים וכן הלאה.
מכאן הרעיון שלי לטפל בענייני החרדה. הרי כל מה שצריך בשביל לא לחשוב על החרדה הוא לחשוב על משהו אחר. ומה לעשות כשאתה תקוע בתוך העניין? משנים זווית. אם אני מדבר עם מישהו ונכנס לחרדה ורואה מול עיניי מישהו שמנמן ופתטי מנסה לעגוב בצורה מאוד שלומיאלית, סביר להניח שזה רק יבריח אותי מזה. אם אשנה זווית לתפיסת המציאות, נגיד, של הכוס שלי, פתאום אני אראה דברים אחרים לגמרי. אחת מהזוויות חייבת (אני מניח) להיות טובה, מה שיפתור את הבעיה.
אם לומר את זה בדרך אחרת: כל דבר אפשר להציג באור שלילי או חיובי. אם אני נכנס למזללה בשביל לאכול, זה לא "איש שמן שהולך לזלול", אלא "בחור רעב שמחפש לשבוע" או "האיש הזה אוהב לאכול את מאכל X". במקום שאחשוב על עצמי בצורה השלילית - שזה הגורם לחרדה אצלי - אחשוב בצורה חיובית, ואשתחרר.
***
עכשיו השאלה היא איך להתמודד עם זה שאני מקטין את עצמי ליד ההורים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
