שאין בו ענף לקושש

פתאום, ככה סתם באמצע הערב, בין התה למקלחת, נתקפתי פתאום געגוע. ראיתי אל מול עיני את ירכיה הלבנבנות, והרהרתי בה בתשוקה מסויימת. ראיתי איך שפתיה נפסקות לאנחה כשאני מעביר את האצבע שלי על הברך השמאלית שלה. את אותן שפתי האודם הרכות כל כך לנגיעת שפתיי. לרגע עצמתי את עיניי ובאפי עלה ריח האפרסק ששורה על שיערה אחרי המקלחת ולפני הסיגריה שאחרי שתמיד מוצתת לקול מחאותיי הקטנות וחסרות הטעם. אח, לו הייתי מאמין למחאות הללו. הרי אני משתוקק לראות את השפתיים האדומות והרכות מתעגלות סביב פומית הסיגרטה ואת העיניים נעצמות בתשוקה וסיפוק. ברגעים מסויימים אני יכול לדמיין שאני הוא זה שגורם לתשוקה ולסיפוק, ולא החומרים הממכרים שבפנים. אני מדמיין לעצמי שאני חומר ממכר בעצמי, משעין את ראשי על ידי האחת, ואת השנייה אני מעביר בשקט על הברך השמאלית וצופה בשפתיים הנפסקות.

עד כמה הייתי רוצה שתהיה כאן עכשיו! הייתי מכין לה כוס תה רוויית סוכר, ממש כמו שהיא אוהבת. הייתי מביא לה את נעלי הבית מהחדר ועוטף אותה בחלוק עת היתה יוצאת בעירומה מהמקלחת, לבל תתקרר. הייתי יכול להשקיע בארוחת ערב בת שלושה חלקים, ולא להסתפק בלחם עם גבינה ומלפפון וכוס תה מתקררת בשגיונות לבי. הייתי מדליק את כל הנורות בבית שתראה את הדרך בלי לחשוש. אני, אינני זקוק לאור, שכן יודע אני היטב היכן מונח כל דבר. אני יודע היכן שמור מספר הטלפון שלה שאני יכול לחייג אותו עכשיו ולשמוע אותה מצטחקקת בצד השני של הקו ומזמינה אותי לבוא אליה, רק כדי שאסרב לה ואשאיר אותה כפי שהיא בדמיונותי המקררים את כוס התה הממתינה לי עד בוש - רכה, מזמינה וחפה מחטא, ממש כפי שאני אוהב אותה.