סביר להניח שכביש שש הוא הכביש הכי משעמם שנתקלתי בו בארץ. הנוף ממנו לא משהו (מלבד מספר נקודות קצרות מדי), וצידי הדרך מדכאים אימה בסינתטיות שלהם. הכי נוראי הוא להביט קדימה ולראות חצי גבעה מתנשאת מצד שמאל של הכביש, ואת מחציתה השנייה מצד ימין, כשכביש חתך עמוק אל תוך מה שהיה החיבור ביניהם.
***
בעולם הדימויים שלי (לא רק שלי, אני יודע), ירושלים היא עיר של אור ובוקר, בעוד תל אביב היא עיר של חושך ולילה. טבריה, לעומת זאת, היא כמו בית: חמים, דביק, אתה יודע שאם תשאר כאן לא תמצא את הפוטנציאל שלך ולא תרגיש חופשי והכי גרוע - האנשים שגרים בבית מביכים אותך כל הזמן.
***
קיבלתי בינתיים חדר בלי אינטרנט (גוש ב', בניין 3, חדר 102, למי שרוצה לקפוץ לביקור). החדר לא רע בקטנותו, אבל לא אוכל לעבוד ממנו. אני לא דואג, הכל יסתדר.
***
אם אלוהים רוצה משהו, לא יעזור להאבק בו. באוטובוס מהאוני' לתחנה המרכזית סייעתי לעלמה במצוקה ופתחתי לה בקבוק מיץ ענבים סרבן. הידיים הפכו להיות דביקות.
מכיוון שכך הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לתחנה היה ללכת אל השירותים ולשטוף את הידיים היטב. לאחר מכן הלכתי לאכול מעט אוכל סיני וקניתי גם בקבוק ספרייט.
באוטובוס הוצאתי את הספר שלי (עדיין "הארכיבר" שמתברר כספר מעניין עד מאוד), ועיניי חשכו. מסתבר שלא סגרתי את הבקבוק טוב ותכולתו התחילה להמזג החוצה על שלושת הספרים שבו ("הארכיבר", "מלחמות לוח השנה היהודי" ו"מקבת'") ושלל הדפים. הוצאתי את הספרים החוצה שיתייבשו, והעברתי את הדפים לתוך שקית יבשה. בדרך, כמובן, הידיים הפכו להיות דביקות. בלעחס.
בעפולה שטפתי אותן שוב, אבל ללא הועיל. מכיוון שהמשכתי לקרוא בספר הדביק שלי. נו, שויין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
