שאין בו ענף לקושש

אומרים ש"שדר מן העתיד", סרטו של דוד אבידן מ- 1981, אמור להיות סרט המד"ב הישראלי הראשון. לפחות כך אני זוכר שתיארו אותו היכן שהוא. מכיוון ששידרו אותו הבוקר בערוץ הסרטים הישראלי של "יס", אני יכול לחוות את דעתי עליו ולומר שמדובר בתרגיל לקולנוע שמתחו אותו יותר מדי. הזיה מרתקת למחצה (ופחות מזה) של המשורר.

מה שמעניין בסרט הוא לא העלילה, אלא דווקא זה שהוא מציג מדי פעם (בעיקר בהתחלה שלו) קולאז'ים של החיים המודרניים במלוא בלבולם. בהמשך, ככל שה... אהמ... עלילה מתקדמת ועירית מאירי ממשיכה לפזז על הסט בלבוש חווה אימנו (אם כי לכמה דקות היא אכן מופיעה לבושה לגמרי, למרבה ההפתעה) הסרט מאבד תנופה. ככל שהוא מנסה להיות מגובש יותר לקראת הפואנטה העלילתית (המאכזבת למדי, אבל לא אספיילר אותה), כך הוא נהיה יותר ויותר מפוזר וחסר החלטיות.

הנאומים הארכניים של הדמויות, הרעיונות החצי-אפויים, הדמויות המשניות הפלקטיות, השיר האייטיזי הנוראי שמופיע באמצע הסרט במלואו, אפילו סצנות הסקס המיותרות - כולן היו יכולים להשאר על שולחן העריכה, ולתת לרעיונות הבסיסיים שאבידן ניסה להעביר בסרט (בעיקר תהיות על האדם, יכולתיו והמידה בה הוא מסתדר עם התפתחות הטכנולוגיה) לבלוט יותר.