שאין בו ענף לקושש

לפני כמעט שנה וחודש כתבתי את זה. בשבילי זה היה עניין גדול ומהותי לכתוב את זה. לא בגלל התוכן, אלא בגלל הצגת הרצונות. זה נראה מוזר לומר את זה, אבל עד שכתבתי את זה כמעט ולא ידעתי שאני רוצה משהו. לא באותה תקופה, אלא בכלל.

זה לא שהיו לי רצונות. תמיד היו. זה טבעי. אלא שהם לא היו חשובים בכלל. זה, בכל מקרה, המסר שאני קיבלתי מצד כל אלו שהייתי כפוף אליהם - ההורים, בית הספר, הצבא, הבוס - היה שמה שהם רוצים (בשביל עצמם ובשבילי) הוא חשוב הרבה הרבה הרבה יותר. כל מי שמסביב יודע יותר טוב בשבילי, וככה זה.

אז הדברים שאני רציתי לא היו חשובים. אם רציתי להפסיק ללכת לבי"ס למחוננים (הייתי במסגרת שכזו פעם בשבוע בכיתות ד' עד ז') כדי לא להיות מנותק מהחברים שלי - זה לא חשוב כי עדיף לי לא להשתעמם בבית ספר (דווקא בזה ניצחתי, אחרי שהצגתי את כל הטיעונים שלי בכתב כשנמאס לי מלהפסיד בויכוחים פנים-אל-פנים); אם רציתי לבחור במגמת אמנות בתיכון - זה לא חשוב כי אין בזה עתיד (ובמקום זה הלכתי על מדעי החברה, שזה יש לי יופי של עתיד); אם רציתי להיות קצין או מפקד - זה לא חשוב מכיוון שהצבא מעדיף אנשים אחרים (הו, העלבון של לבקש בכל פעם מחדש לצאת לקורס חוג"דים או אחראי מרפאה ולקבל סירוב); אם אני רציתי להשאר בבסיס עם שאר החובשים והחוג"ד החליט שדווקא אני אצא לשטח; אם היא לא רוצה, ואני כן... אם ואם ואם ואם ואם.

אז לי אין רצונות משלי. לא רצונות גדולים, בכל מקרה. כל מה שיש לי אלו אפשרויות בחירה (לפעמים) בין מה שנותנים לי לבחור. אם האופציה היא ללמוד כל דבר חוץ מאמנות, אז נלמד את הדבר הכי פחות לא מעניין; אם האפשרויות שלי הן להיות טנקיסט או חובש או קשר, נבחר באופציה הכי פחות לא נוחה; אם נותנים לי קורס מטעם העבודה, נלך על זה; אם יש לי הזדמנות לרכוש בית, נתקדם בכיוון; אם היא אמרה שהיא אוהבת רק אותך כל כך, אז לך איתה.

כל החיים שלי זורמים בכיוון מקרי, לא מכוון. לפחות לא מכוון על ידי.

מה אני רוצה, אם כך? כלום.

יש לי כסף שנכנס אל הבנק מהמשכנתא לצורך מימון הלימודים. מה אני רוצה לעשות איתו בינתיים? לא יודע.

השוכרים שלי קנו דוד שמש. האם אני רוצה שיקחו אותו איתם אחרי השכירות או שישאירו אותו ונקזז את המחיר? לא משנה.

מה אני רוצה לאכול לצהריים? משהו טעים. מה שיש.

איזה שירים אני רוצה להוריד מהאינטרנט? לא יודע. מה שאמצא.

איזו גיטרה שאני רוצה? לא יודע. משהו נוח.

ככה זה, וזה המצב.

להדגמה, את הדברים שהעברתי לירושלים ביום חמישי לא אני ארזתי. לא היה אכפת לי מה לקחת, מעבר למה שצריך. אמא שלי עשתה את זה. אני רק ארזתי כמה דיסקים וספרים. לא היה שום דבר אחר שרציתי.

נו. לפעמים יש דברים שאני רוצה. דברים קטנים, שלא מפריעים לאף אחד. אם הם היו מפריעים למישהו, לא הייתי טורח לנסות להגשים אותם. זה לא שאני תמיד מפסיד בהתנגשות רצונות. חס וחלילה, אני הרי משתדל להמנע מהתנגשות שכזו כדי לחסוך את מפח הנפש של ההפסד הבלתי נמנע.

הכי גרוע זה כשמה שאני רוצה מתנגש עם מה שהראש אומר לי שנכון לעשות (ומשמש למעשה בתפקיד בעל המרות). מההתנגשות הזו אני לא יכול להמנע וההפסדים בה הרבה יותר צורבים.

מכאן נולד קו מחשבה: איך אני יכול לרצות מישהי אם היא לא רוצה אותי (ואפילו אם עוד לא שאלתי, היא לא רוצה אותי, מכיוון שהיא לא אמרה שהיא כן רוצה). עדיף לרצות מישהי שצריכה אותי, ככה היא לא תגיד לי לא. מה זה משנה אם אני מאושר עם זה או לא? זאת האופציה שלי, ואני אלמד להיות מאושר איתה.

כדי להמנע מזה, אני רוצה להגדיר לעצמי איך אני רוצה שהחיים שלי ייראו, ולסדר לעצמי אותם. לא לתת לאחרים (ובמיוחד להורים) לקבוע את זה. הדבר הראשון שאני רוצה זה למכור את הבית שלי.