בעוד שעה וחצי (פלוס מינוס) האוטובוס הראשון לירושלים יצא מהתחנה המרכזית בטבריה. לפי התכנון, אני אהיה עליו, בדרך לשנת הלימודים, ועם חיתוך לא מלא של החיים שאני משאיר מאחורי.
אני עדיין אהיה איש מחשבים שמנמן, אלא שהפעם אעבוד מהמעונות בין השיעורים, ובשאיפה אממש את התוכניות שלי להתאמן במרכז הספורט (שכן... שילמתי על זה), כך שגם עניין השמנמנות יתמעט.
עדיין יהיה לי בית בכפר חיטים ומשכנתא והורים ואחים וחברים שממשיכים בחיים שלהם. ובכל זאת, יהיו לי חברים חדשים שיחיו את החיים שלהם בסביבה שלי ואני אהנה איתם.
אני אתגעגע, אין ספק. אני לא חושב שאתגעגע יותר מדי לבית - לא לבית לי ולא לבית של ההורים. על הראשון כבר ויתרתי בראש, ובשני הייתי לא יותר מאורח ארעי בחודשים האחרונים. יבוא יום ויהיה לי מקום חדש משלי, שבו אציב את כל הספרים שלי שעכשיו מאופסנים בארגזים במחסן, את כל הדיסקים (אלו שלא אחלק בבוא היום), את המוצרים החומריים שלי, כמו גם את הרוח שלי. זה יהיה המקום שלי, ובבוא הזמן (והוא יבוא הזמן) המקום שלי ושל מי שזו לא תהיה (ולאחר מכן, בשאיפה, גם חבורה של יצורים קטנים וזבי חוטם, כדרכם של החיים).
עשרים ושתיים שנים, פחות שנות הצבא, העברתי בכפר חיטים. שבע שנים, פחות המילואים, העברתי בקורפוריישן המהולל. בן האדם נוטה לפתח סוג של התקבעות. אני יודע שאני פיתחתי. ובכל זאת, הגיע הזמן לזוז ולהתחיל לנוע קדימה. אחרי הכל, עוד מאה וארבע עשרה וחצי שעות מתחילים הלימודים.
כאן סוף השידורים מכפר חיטים. נתראה בפרק הבא בירושלים.
(חשבתי לשנות את הכותרת ל"אבן ירושלמית", אבל אני עדיין לא מרגיש ירושלמי מספיק)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
