שאין בו ענף לקושש

אתמול יצאתי לטיול רגלי בירושלים. בסביבות חצות היום יצאתי מצוייד היטב בבקבוק מים וספר טוב ושמתי פעמי לכיוון העיר העתיקה ומרכז העיר. היה מרתק. לא שכחתי גם לקחת פנקס ועט כדי לרשום נקודות מעניינות מהדרך:

נקודה 1: שמרתי על עצמי היטב לא לפנות בפנייה הלא נכונה ולמצוא את עצמי בשכונות עם שמות אקזוטיים כמו "שייח' ג'ראח" או "ואדי אל ג'וז". במקביל, שמרתי על עצמי כדי לא למצוא את עצמי בשכונות עם שמות אקזוטיים לא פחות כמו "מאה שערים". מכיוון שהלכתי על מה שהמקומיים (ארמ... גם אני, מסתבר) מכנים "כביש מס' 1", זה היה קל - לא לסטות ימינה (לאופציה 2) או שמאלה (לאופציה 1).

נקודה 2: התיישבתי לי לנוח מול חומות העיר העתיקה אחרי בערך שעה של הליכה (אולי קצת יותר). בעוד אני יושב אני שומע קולות מוזרים מאחורי. בתוך החצר שנראית כמו אתר בנייה במצב ראשוני, הידסו להם שני אווזים והביטו בי בצורה שבכלל לא אהבתי. אולי הם חשבו שאני ישראל כץ.

נקודה 3: בדרך עברתי ליד המטה הארצי של המשטרה, ומולי באו קבוצות גדולות של חיילים במדי ב'. לרגע תמהתי. מה יש לחיילים לעשות בסיור מאורגן ביום שבת? ייתכן שזה קשור לאחת הנקודות בהמשך, מכיוון שהם חצו את הכביש ונכנסו לאותו מטה ארצי. מה שכן, לראות חיילים במדים מהווה בשבילי מקור לא אכזב להעכרת מצב רוח. לא שחשבתי על זה יותר מדי ברגע שעברתי את ההולכים-הולכים-בדרך.

נקודה 4: רשמתי לי נקודות בשמות קוד כמו "שקר" ו"ריק" ושכחתי מה הן.

נקודה 5: נכנסתי לפיצוציה פתוחה לפני שיצאתי לדרך חזרה. התלבטתי אם לקנות משקה מוגז או משקה משכר לשתות בחדר לאחר מכן. בסופו של דבר (וזו היתה החלטה מהירה, כי יריתי בשתי האופציות מהר מאוד) לקחתי איתי פרילי לשתות לדרך. המוכרת הביטה בי במבט מרחם השמור לחנונים ששותים פרילי. שתי דקות לאחר מכן בירך אותי זקנצ'יק ב"לרוויה!".

נקודה 6: בדרך חזרה עמדו כוחות שיטור וחסמו את הכניסות לאותו מקום אקזוטי ומסתורי "שייח' ג'ראח", שלרגע מסויים חשבתי לחתוך דרכו מכיוון שמגדל האוניברסיטה נראה עומד קוממיות על ההר שמאחוריו, אבל חשבתי שנית. שאלתי שוטר אחד לסיבת החסימות והוא טען שזה בגלל שיש לישמעאלים שם חג. זאת נראתה לי סיבה מוזרה עד מאוד לחסום להם את הגישה, אבל לא היה לי זמן לדון איתו בנושא, מכיוון שהוא התחיל להחליף דין ודברים עם נהג ישמעאלי עצבני שרצה להגיע הביתה בשלום.

שניים-שלושה קילומטרים לאחר מכן, בצדה השני של השכונה (שלא כל הכניסות אליה היו חסומות, שכן היו שוטרים - בעיקר שוטרות - שהעדיפו לשבת בצד ולפטפט) כבר היה לנציג החוק יותר זמן להסביר את הנושא: מכיוון שיש להם חג, כולם רוצים להכנס פנימה. כדי למנוע פקקים בפנים, מונעים מהם להכנס. הגיוני לגמרי - מבחינתו. שאלתי מדוע לא עושים אותו דבר בתל אביב, אבל הוא רק צחק. כנראה זו היתה בדיחה טובה.

חזרתי לחדר עייף ומותש. אם את הדרך לשם עשיתי כמעט במכה אחת (מלבד מנוחת האווזים), בדרך חזרה כבר נחתי שלוש או ארבע פעמים, כשבכל פעם אני קורא קצת בספר של ברברה טוכמן שהולך איתי מאז יום חמישי. הספר, למי שהחמיץ, דן בחודש הראשון לפרוץ מלחמת העולם הראשונה על שלל הטיפשות, האומללות והזוועה שהיו שם. מלחמה זה עניין מטופש כל כך ומיליטריזם - עוד יותר.

ככל שהעמקתי בספר הגעתי למסקנה שיש מקום להשוואה בין הצבא הישראלי ובין הצבא הגרמני - לא זה של הצורר, אלא זה של 1914, שכבש את בלגיה, התלונן על כך שהאוכלוסיה המקומית מתקוממת מולו והעניש אותה חמורות על כך. לשמחתי, הצבא הישראלי לא מוציא (עדיין?) תושבים לכיכר ויורה בהם בצורה מסודרת כדי ללמד את שאר המקומיים לקח. מה שכן, חלק גדול מהרטוריקה הגרמנית (העם הנבחר, הארצות הבערות שמסביב שצריכות להמחק וכן הלאה) הזכירו לי כמה צדדים מאוד כתומים במפה הפוליטית שלנו, אבל אולי זה רק אני.