שאין בו ענף לקושש

מדהים לראות איך 24 שעות עוברות, וכבר יש לי כמה וכמה דברים לספר:

א. אני בכפר חיטים. אני רוצה לראות את הרופאה מחר כדי לקבל אישור רפואי לעשות כושר. יש לי גם ארוחה חגיגית עם שאר חברי המחלקה באחד הקיבוצים באיזור. חוץ מזה, אספיק לעבוד קצת במשרד, מה שיכול להיות מעניין מאוד, בהתחשב בהעדרות בת השבוע וחצי מהעבודה.

ב. היום קפצתי לראות את האנשים הנחמדים במשרד המעונות. אין מקום בבניין עם האינטרנט, אבל מסתבר שיש אפשרות לקבל חיבור בבניין שלי. כל מה שצריך הוא לקבל אישור מדיקן הסטודנטים לחבר קו של בזק לחדר, ועליו להתקין את ה- ADSL. למה לא אמרו עד כה? לא יודע. מחר אציק במייל לסגנית הדיקן. מו-האהא-האהא.

ג. אני חושב שהייתי קרוב לזכייה בפרס הטיפשות לשנת תשס"ו. בהמתנה לאוטובוס ניגש אלי בחור ומבקש ממני שאשים עין על התיק. הסתכלתי עליו והסכמתי. אחרי מספר דקות הוא חוזר ומודה לי. רק אחרי שהוא חזר שמתי לב למבטא הערבי שלו. אופס.

ד. לפני כן, התיישבתי באיזור המסעדות של התחנה המרכזית ולהתחבר להוטספוט המקדולנדי המקומי. מסתבר שזה עובד. אפילו הצלחתי להוריד שיר וחצי בסולסיק. שוב, מו-האהא-האהא.

ה. ההופעה אמש היתה לא משהו בכלל. המקום (סינדרום) אמנם מגיש בירות במחיר נאה, אבל הוא קטן והופעת רוק'נ'רול הולמת היטב באזניים. נאלצתי לברוח לשירותים באמצע כדי לדחוף נייר טואלט להגנה. יותר מזה, הבסיסט של הלהקה, הלא הוא גדי אלטמן מ"בוטן מתוק בקרקס" הוא אחד האנשים היותר מעצבנים בישראל, וראוי למכות. בחלק האחרון של ההופעה עמד הסולן עם גיטרה אקוסטית על הבמה ושר לבדו, וזה היה החלק הטוב יותר, אם כי משעמם למדי.

***

שלושה רגעים קצרים:

יום ראשון, אחרי השיעור הכפול הראשון (כרטוגרפיה) ולפני התרגול (גם כן כרטוגרפיה) שנערך באותה כיתה. בכיסא שלידי מתיישב בחור שהכרתי עוד במפגש האוריינטציה ביום רביעי שלפני כן. את השיחה שלנו קוטעים המתרגלים, אבל לאחר התרגיל אנחנו קובעים לעבוד על עבודת הבית בזוג, כפי שנדרש.

יום שני, לפני הסרט "היצ'". אני יושב על כיסא סתם כך, ושומע מישהו מתלונן לחברו על כך שהוא לא מכיר אף אחד באולם. אני קם על הרגליים ולוחץ את ידו, מה שאומר שהוא כן מכיר מישהו ויכול להתיישב.

יום שלישי, לפני תרגול בגיאוגרפיה עירונית, אי שם באחד האולמות הנידחים של האוני'. אני יושב בשורה השנייה, מאחורי ארבעה אנשים. אחת מהן - בחורה נאה (אם כי לא ממש הטעם שלי, אני חייב לציין) מתלוננת בקול רם על כך שבהיסטוריה משעמם לה, מכיוון שהיא לא מכירה אף אחד ואף אחד לא מדבר איתה. אני מסתובב ומצהיר שאדבר איתה להבא. היום בבוקר, בשיעור בנושא "העת החדשה המוקדמת" אנחנו אכן יושבים אחד ליד השנייה, יחד עם עוד אנשים שקיבצנו לעצמנו. השורה הכי שמחה בכל האודיטוריום.

(יש עוד רגעים טובים כאלו)

מה זה אומר? שאני מוצא את החברים באוני' נאים מאוד בעיניי. לא כולם טובים, כמובן, אבל אני בהחלט פותח את עצמי לאט לאט. אולי אני מסתובב עם פרצוף הלום (כפי שפרייה טוענת), אבל אני יוצא מזה. אם ביום הראשון התיישבתי לבדי, ביום שלישי ורביעי כבר התיישבתי בתוך חבורה שמחה ועליזה. אני מאוד מרוצה מזה.