בניגוד לתוכניות, לקחתי ערב של הפסקה. הגעתי בשש בערב לחדר, כשאני מתכנן ללכת לעשות קניות ואחרי זה לשבת ולסיים סיכום של מאמר ארוך ומעצבן על העיר דובאי, ששלל חברים מחכים לו (אני מקבל בתמורה סיכומים על ערים יפניות, אמריקאיות ואירופיות). נאדה.
החל מיום רביעי האחרון טחנתי את עצמי בעבודה. הוצאתי שני דו"חות חודשיים לחברה גדולה שאנחנו עובדים איתה, עשיתי תרגילים בתורת האקלים, בגיאולוגיה (שהיה קשה, ולו רק מבחינת הבנת הקונספט) ובדמוקרטיה האתונאית וסיכמתי חלק מהמאמר הנ"ל. עכשיו אני באפיסת כוחות. הראש שלי מלא ולא מתפקד. אז במקום לעבוד אני רואה פרקים של סימפסונס. אני חושב שזה עדיף.
יותר מזה, במשך יום ראשון בערב וכמעט כל יום שני (בהפסקות...) מצאתי את עצמי מסביר את הפתרונות לתרגיל בגיאולוגיה שוב ושוב לאנשים מהחוג שהתקשו להבין את הקונספט. אני לא מתלונן, כי נהניתי. מאוד. אולי בכל זאת אלך להיות מורה בסופו של דבר.
החזירו אתמול והיום תרגילים שעשיתי, ומצאתי את עצמי מתאכזב לנוכח צמד ציוני 93, לרגע קט. אחרי זה נזכרתי שממילא אני תמיד מחמיץ פרטים קטנים (תשאלו את הבוס שלי...), כך ש- 93 זה ציון הגיוני להפליא. האח והידד. מן הסתם זו ההשפעה של הרגשת ה"עבדתי קשה, תנו לי ציון מתאים!" של הבחורה שאני עובד איתה שמטפטפת אלי. אני מקווה שזה לא ממש מדבק.
חוץ מזה, בלאגן.
לא באמת, למען האמת.
סתם אי סדר קטן.
חוסר, חסך וחלונות מזדמנים.
זורמים.
(אה, ותודה למערכת נענע על שקישרה את הפוסט הקודם שלי באיזה מאמר שלהם על תגובות בלוגרים לאשפוזו של רה"מ. מסתבר שזו הדרך להשיג רייטינג טוב. אילו היה לי אכפת...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
