שאין בו ענף לקושש

היה יום מעניין, בסיור השני במסגרת הקורס למושגי יסוד בגיאולוגיה. היינו במכתש הגדול ובאיזור ים המלח. בעיקר במכתש (כי הוא כל כך גדול, אני מניח), ולים המלח הגענו כבר די בחושך ולא ממש הספקנו לגאלג שם.

צילמתי תמונות. הרבה. בעיקר של אנשים מהחוג. ממילא זה יותר מעניין. תמונות נוף הן נחמדות, אבל לא יוצאות משהו במצלמה שלי, וממצאים גיאולוגיים (מאובנים, והרבה!) הם קטנים מדי בשביל לתפוס אותם כמו שצריך.

את החלק המעניין ביותר של היום לא יכולתי לצלם. עצרנו לבדיקת שטח והסברים בצומת רותם, שזה אי שם ליד דימונה. מקום נחמד מאוד, בין הכור לבין עמדת תצפית צה"לית. הסיבה הלימודית היא שהרצפה שם רוויית חול ואבני צור מעוגלות, שפירושם שנהר גדול הביא אותם ממרחק ניכר. הניחוש המקצועי אומר שמדובר בנהר שזרם מאיזור ירדן או עירק (לפי ממצאים גיאולוגים לאורך המסלול המשוער שלו) אל הים התיכון. זה היה בזמנים שבהם השבר הסורי-אפריקאי היה צעיר ולא עמוק במיוחד, כך שהיה קל למלא אותו בחול ולזרום הלאה אל הים התיכון.

אלא שהתחנה הזאת היתה קצרה. כמו תמיד. תוך עשר דקות התייצבו במקום טרנספורטר חסר זיהוי, שני מאבטחים וחייל. החייל נשאר לאבטח את הטרנספורטר ושני האנשים בשחור תפסו את המרצה לשיחה קצרה שכללה את המילים "סגור", "מכאן", "שטח", "תעופו" ו"צבאי". לאו דווקא בסדר הזה. למרות הצעות של סטודנט המיומן במשמעות המונח "שטח צבאי סגור" (בתור מבקר תכוף באיזור בילעין, למשל), המרצה הבטיח להם שהוא מכיר את הנוהל והתקפלנו בזריזות, בדרך לתצפית על ים המלח.

רק אחרי שעלינו על האוטובוס והתחלנו בנסיעה הסתכלנו סביב (מכיוון שישבתי - חנון שכמותי - בספסל השני, מאחורי המרצה והמתרגל שישבו איתנו, אני יכול לכלול את עצמי בעסקת החבילה) ובחנו את האיזור. היו שם שלטי "שטח צבאי סגור, הכניסה אסורה", אבל רק בקטע הדרך שעולה לעמדת התצפית, מה שאומר שהשטח שלנו הוא מותר להסתובבות. אלא שממילא המרצה לא ממש רצה להתעמת איתם. אמנם הוא הבטיח להם שאנחנו רק גיאולוגים, ושאנחנו בוחנים את התצורה של הקרקע, אבל אחרי שהם תבעו ממנו לוודא שאף אחד לא לוקח איתו אבנים מהקרקע, הוא ויתר.

עכשיו אני חוכך בדעתי אם לשלוח את האבן החצי-צורנית שליקטתי במקום חזרה אליהם. אחרי הכל, ממילא אי אפשר להשתמש בה לבדיקות רדיואקטיביות.