ביום חמישי, בסיור הקורס לגיאוגרפיה עירונית, טיפסנו אל תל ערד. יותר נכון לומר: האוטובוס טיפס, ואילו אנחנו ירדנו בכוחות עצמנו. לפני כן הספקנו להיות בקרית גת וברהט, ואפילו לנסוע הלוך ושוב בלהבים. התיישבנו על החומה המקיפה את המצודה היושבת בראש תל ערד והשקפנו סביב. נוף נאה למדי. צהוב, אבל נאה. מצפון ניבטו אלינו הרי מורדור.... סליחה... חברון, ומתחתנו נפרשה בקעת ערד לכל הכיוונים.
פתאום עברה המיה בקרב קהל הסטודנטים. אחד מהם הבחין במשהו על אחד הכבישים שמתחת, ועד מהרה כולם התמתחו, הסתובבו והחלו לצפות. חלקם בצחוק, חלקם בעניין, חלקם בצער. על הכביש, בין שני רכבים צבאיים, נעה פלוגת חיילים בריצה. עקבנו אחריהם לאורך המרחק אותו עברו, עד שאיבדנו עניין והמרצה המשיך לדבר על ההיסטוריה העירונית של התל.
באותו זמן חשבתי על יוג. הוא היה בדרום הר חברון בשבוע וחצי שלפני הסיור, ומי יודע – כך אמרתי לעצמי – אולי זה הוא שרץ שם למטה. געגוע שטף אותי אל הילד. נו, טוב. ממילא התכוונתי לנסוע הביתה בהמשך היום, וזכיתי לראותו אתמול, כך שהכל בא על מקומו בשלום.
מראה פלוגת החיילים עדיין יושב לי בזכרון. אני רואה אותם בעיניי רוחי מקרוב, רצים מתחת לשמש היוקדת, תחת שבט הסמל. אני לא רואה פנים, אלא רק את הרגלים הכבולות בנעליים צבאיות, כל כך לא מתאימות לריצה, את הזיעה הניגרת על פדחת קצוצת שיער, צורבת את דרכה מטה. את השפתיים המתנשפות בכובד תחת המאמץ, ממלמלות תפילה חרישית לסיום הדרך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
