הקהל נעמד ומחא כפיים דקות ארוכות אחרי ירידת המסך. הצצתי החוצה והשתחוויתי פעמיים לפני שירדתי מהבמה. הדלקתי לעצמי סיגריה ונשענתי על הקיר, סופג את הקול המונוטוני, המשווע לחזרתי הנאדרה. שאפתי עמוקות וכיביתי את הסיגריה לפני שנתתי להם את מבוקשם. התשואות התחזקו והרעידו את הקרשים שעמדתי עליהם.
ראשוני הצופים התחילו לעזוב. נתתי סימן קטן למנהל הבמה. האנשים שלו זזו במהירות ונעלו את הדלתות. האנשים חזרו למקומותיהם הריקים וחזרו למחיאותיהם. שתיתי את הרעש המתחדש בתאווה בלתי נשלטת. הדציבלים השתוללו לי באוזן, מדגדגים לי את עמוד השדרה. הו, העונג הממכר!
צוותי ההחייאה נכנסו לפעולה עם ההתמוטטות הראשונה. דיילות בחצאיות קצרות חילקו שקיות שתיה ממותקת והאכילו את המוחאים בלחמניות עם גבינה צהובה. טוב לכח העמידה, גבינה צהובה. אני כשלעצמי נשכבתי על הבמה ונרדמתי לקול התשואות, השריקות הפראיות של הלבנטינים הנחמדים שלי מזמרות לי שיר ערש ענוג. מנהל הבמה ישחרר את האנשים בעוד שעתיים, כשכבר אחלום על ההצגה של מחר. תהיה הצלחה מסחררת. המון מחיאות כפיים.
***
(את זה עוד שרבטתי ביום ראשון, ודחיתי עד עכשיו. עכשיו אני משתמש בזה בשביל שלא לחשוב.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
