שאין בו ענף לקושש

טוב, אז נוותר על עניין החידונים המוזיקליים, ואסביר בפירוט.

אומרים ש- 24 שעות הם הרבה זמן בפוליטיקה. צודקים. 24 שעות הם גם המון זמן בכלל. הנה, תראו אותי. ביום שני בבוקר הייתי עמוק במשבר של רחמים עצמיים, ועד אתמול בערב, לא רק שהוצאתי ממנו, אלא הייתי אפילו באופוריה.

כידוע, ביום ראשון דיברתי עם ש', והמצב נהיה רע.

ביום שני בבוקר, ישבנו בשיעור גיאולוגיה. לא היה מעניין במיוחד, והמוח שלי מילא את עצמו ברחמים עצמיים. לקראת סוף השיעור פשוט יצאתי החוצה כדי לאוורר את הראש.

שיעור אחר כך, היסטוריה של ימי הביניים, היה גרוע עוד יותר. תיאור רוחבי של החברה בנקודת זמן זו או אחרת. הסוג הגרוע ביותר של היסטוריה, אם תשאלו אותי. את מי מעניין ש- 90% מאוכלוסיית אירופה היו איכרים במאה ה- 13 ואכלו חולדות כחטיפים בין הארוחות?

ניסיתי לשבת שם, פתרתי איזה תשבץ או שניים (פתרון לא רע להעברת קטעים משעממים בשיעורים, ד"א), אבל לא הצלחתי להפסיק את מעגל המחשבות הקודרות. מעגל לא מבוסס לגמרי, כמובן. סיפרתי לשכנתי לספסל הלימודים (שחולקת איתי את לימודי ההיסטוריה והגיאוגרפיה, ובכלל היא כמו אחות קטנה) על המצב. שיחררתי את עצמי מהשיעור והלכתי להעסיק את עצמי בחוות המחשבים.

בדרך פגשתי את... אקרא לה... לא אקרא לה. לא כרגע. אותה. היא יודעת שמדובר בה, לא?

פגשתי אותה, והיא היתה נפלאה וסימפטית, עם חיוך חם ומלא. היא הפריעה לי להיות מדוכא. אין פלא שברחתי מהר ככל האפשר, נכון.

לאחר מכן, בחווה, העניינים המשיכו להשתפר. לא רק שהפסקתי להיות בדכאון (נו... אותו חיוך), אלא גם הייתי יעיל להפליא בתחום הלימודים. סיכמתי פרק שהיה לכ-ו-לם בוחן עליו בהמשך היום והפצתי אותו (לתודת כולם למחרת), ועזרתי לשתיים-שלושה בתחומים אלו ואחרים של הלימודים. יותר מזה, שמעתי מוזיקה מצויינת, שזה מרשם בדוק לשיפור. יצאתי משם במצב רוח טוב, שהחזיק מעמד יפה במשך שאר היום.

בערב דיברתי איתה. היה משהו שהיא אמרה שגרם לי לחשוב. משהו מאוד מעניין.

***

טיפה של זכרונות רעים: אחרי אותו מקרה ב' ברקורד המוכח, אחד הדברים הכי קשים היה להמשיך להסתובב ליד השניים. לראות אותם מתנהגים בצורה זוגית. זה הדבר שהכי חרץ לי שריטות בנשמה והפך אותי למריר, ציני וכועס.

***

הזכרתי את זה, מכיוון שאתמול בבוקר התחלתי שוב להרגיש שריטות קטנות. התנהגות זוגית קטנה שמסביבי. ואני, איפה אני? מה אני? מי אני?

ניערתי את עצמי -  שתי סטירות, לא יותר - והמשכתי בסדר היום. השקעתי את עצמי בשיעורים כדי לא לחשוב. לא על הצד הרע, ולא על הצד הטוב. פשוט לתת לעצמי לספוג את הכל.

בערב יצרתי איתה קשר שוב. היא הבטיחה שתבוא.

חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי. זה קורה. לבסוף היא הגיעה.

ישבנו על הספסל ב"ג'קוזי" - השטח הציבורי שבמרכז הקומה - כשמסביבנו המון ישמעאלים מתרוצצים. כנראה הם עסקו בהכנת ארוחת ערב, או בדיון לקראת הבחירות ברשות. משהו כזה.

אחרי שפטפטנו קצת שאלתי: לגבי... זה... את רצינית?

היא הנהנה. "ואתה?"

"רציני."

וחתמנו.

זוג חדש בא לעולם.

קולולו.

עכשיו... מה עושים עם זה?

(זורמים!)  :-)

***

ולהסביר: שלושת החבר'ה מהרמז השני בחידה המוזיקלית עם שלישיית אדלר. אני מניח שאתם מכירים את השיר שטיפקס עשו עם שלישיית אדלר, לא?