חשבתי... שהגעתי לארץ המובטחת. יש לי חברה, והיא 100ממת, ואנחנו כמו זוג יונים. אז חשבתי. פתאום היונה עפה לערב מחלקתי מטעם העבודה, ומותירה אותי גלמוד ובודד ובוכה בדמעות. הו, העצב.
ארמ... אז מה עושים? ניסיתי ללמוד למבחן שיש לי ביום שישי הקרוב, אבל ללא הועיל. החומר יכול להרדים חובב מסיבות טבע שכרגע לקח כדור אחד צהבהב. כל מיני אנשים משעוממים מנסים לנחש למה אנשים משועממים אחרים התחילו לגור בערים. כל אחד ממציא תיאוריה גדולה יותר (או מטופשת יותר), ולא חושב בעצם שהתשובה היא "ככה. היינו בודדים, והתחשק לנו לצאת לסרט עם מישהו."
אז עשיתי דבר אחר. הרמתי מסנג'ר לאמאשלי, הוצאתי מצרכים שהכנתי מבעוד מועד מהמקרר והארון והתחלתי...
יכולתי לפרט בדיוק מה עשיתי, אבל זה לא כזה מעניין. בשורה התחתונה - יצאו פלצ'ינטות, או בלינצ'סים, או קרפ. תלוי מאיזו עדה אתם. מילאתי אותן ביוגורט מעורבב בריבת משמש, שמתי בקופסה והופ(!) למקרר, לשינת לילה. כמובן שטעמתי אחד שיצא מ-צ-ו-י-י-ן, אם כי לא מושלם. חייבים להמשיך להתאמן.
***
באמצע ההכנה עברתי לשיחה קולית עם אמא שלי. מסתבר שהמיקרופון הפנימי של הלפטופ קולט קולות בצורה טובה. דיברנו על הא ודא בזמן שהוספתי ובללתי וכיו"בתי. מסתבר שבן דודי הלא-ממש יקר, אך הכן-ממש ג'ינג'י קיבל את תוצאות הפסיכומטרי שלו, והן נמוכות יותר מרוב ההרים בגליל התחתון. לא אנקוב במספר מדוייק, אבל זה פחות מ- 574. אם לא הייתי חי בהכחשה שהם חלק מהמשפחה, הייתי אומר שזו בושה למשפחה.
מצד שני, לא ציפיתי להרבה. האיש קיבל את הגנים של אבא שלו. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
