דבר מוזר, סופי שבוע. כבר אמרתי שהם מרגישים לי רע. לא אוהב לנסוע צפונה, ולא אוהב להשאר פה. שום מקום לא מרגיש כמו המקום שלי. גם את זה כבר אמרתי. אני חושב.
חשבתי על זה היום, אחרי המבחן (המוצלח מאוד) שהיה לי בגיאולוגיה, בדרך אל הסופר. שמתי לב שאני מבועס משהו, והייתי צריך לחשוב למה. אין לי סיבה ממש, אתם מבינים. החיים יפים, השמש זורחת, הציפורים מצייצות, הציונים גבוהים (לפחות בגיאוגרפיה), חיי החברה נפלאים, הזוגיות מתפתחת לאט ובטוח. שום דבר רע. אז מה הפרצוף החמוץ? נו, אז יש סיבה.
מה שצריך לעשות הוא, כמובן, להעלים אותה. צריך להפוך את פה למקום שבו אני מרגיש כמו שצריך. החל מהשבוע הקרוב אני רוצה למצוא תמונות ושטויות לשים על הקירות בשביל להוסיף למקום הזה צבע. מדכא מדי. אולי גם אשיג שטיח...
***
ביום רביעי זכיתי להינות ממבחן בתחום ההיסטוריה. לא משהו. לא אהבתי גם את השיעורים. משום מה יש לי ולמרצים זווית אחרת על מה זאת היסטוריה. אני טוען שמדובר ברצף של סיפורים, והם מדברים על תנאי החיים של האיכרים במאה ה- 16, על צורות שלטון ביוון ועל סוגי פגזים שבהם השתמשו במלחמת העולם הראשונה. כאילו מה? כאילו... וואט דה פאק? בשיעור האחרון על ימי הביניים לפני תום הסמסטר, המרצה הסביר לנו יפה שמעמד האבירים ירד בגלל עליית השימוש בקשתים בקרבות מלחמת מאה השנים. ו... זהו. אף מילה נוספת בעניין. אתם מבינים? הקרבות המהוללים (לפחות בצד הבריטי) באג'ינקור, בקרסי, בפואטייה, ההתאוששות הצרפתית תחת ז'אן ד'ארק, וכל זה רק מוזכר כהערה משנית לירידת מעמדם של האבירים.
מכיוון שאני כל כך סובל בשיעורי ההיסטוריה (מלבד אחד, שבו ממש דיברנו על אירועים ותהליכים היסטוריים ביוון העתיקה), ומכיוון שאני כל כך נהנה בגיאוגרפיה, נראה שגם את הבעיה הזאת אפתור בכך שאזרוק את לימודי ההיסטוריה לפח הזבל של ההיסטוריה ואלך על המסלול החד-חוגי.
אלא שקודם, כמובן, צריך להתייחס למבחן המתקרב (יום חמישי הבא) בהיסטוריה של יוון. בעסה.
***
בינתיים, מורידים סרטים.
"בעבור חופן דולרים" הוא אחלה סרט, מסתבר. הרבה דם וכל זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
