שאין בו ענף לקושש

אחרי שגמרתי לקרוא את רוב הספרים שהבאתי איתי מהבית (מלבד ספרי ההיסטוריה, שכרגע יצאה לי מכל החורים והתנזלה על הרצפה, כך שנאלצתי לנקות אותה), התחלתי להרהר ברכישה של חומר קריאה חדש. אלא שאחרי מחצית הדקה של עלעול לאחור בשביל למצוא את כתובת חנות הספרים המשומשים שמישהו זרק אלי בתחילת שנת הלימודים, טפחתי על מצחי בחוזקה (יחסית), והרגעתי את עצמי מהעניין. מדוע לרכוש ספרים, כשיש כל כך הרבה מהם בצד השני של הכביש.

מכיוון שכך, בבוקר שלמחרת, ניגשתי בצעד קל אל מאגר הספרים האימתני שבין הפקולטות לחברה ולרוח, והתחלתי לחפש משהו. הקורבן הראשון היה "ההולנדי של עכו", קובץ סיפורים קצרים על כדורגל. היה נחמד, אם כי די ... חד גוני. משום מה יותר מדי אנשים שם בחרו לספר את סיפורו של נער עממי מהצ'כונה שהולך לראות כדורגל, וזה נוגע לו בנשמה, או שהוא הולך לשחק כדוגל וזה נוגע לו בנשמה.

ביום ראשון, לקחתי ספר חדש. הפעם החלטתי לעשות את המחקר בבית, דרך הקטלוג הממוחשב, וחככתי בדעתי היטב באיזה נושא אני רוצה את הספר. החלטתי לפתוח את עצמי לספרות עולמית, ועל כן התחלתי לעבור על שמות המדינות (באנגלית) לפי האלפבית. משום מה, לא מצאתי ספרות אפגנית בספריה, אז נאלצתי להתפשר על המדינה הבאה, אלבניה.

גנרל צבא המתים של איסמעיל קאדרה (זה Kadare, אם אתם רוצים לדעת), הוא ספר קשה. זה לא שקשה לקרוא אותו, להיפך. הוא קולח ומעניין מאוד. אלא שהאווירה שיש בו היא קודרת, עמוסה בכאב והתעסקות במוות. בלי לספיילר יותר מדי (בהנחה שמישהו יקרא את הספר), אני יכול לומר שהספר מספר על גנרל בצבא שניסה לכבוש את אלבניה במלחמת העולם השנייה (לא נאמר בשום מקום בספר באיזה צבא מדובר, אבל ניתן להבין מההקשר ההיסטורי), שמגיע חזרה לארץ הקטנה והקומוניסטית בשביל לחפש את גופות החללים (לפי רישומים מסודרים ומדוייקים) ולהחזירם לארצו, לפי דרישת המשפחות. הספר כולו רווי במחשבות על המתים, על המלחמה, על בני המשפחה שהמתים השאירו אחריהם, וצבוע בצבעי אפור-שחור של הנוף האלבני ומזג האוויר. זה יכול להיות מאוד מדכא, או מאוד מעניין. אני מצאתי את זה מעניין. מלחמה זה איכסה, אתם יודעים.