שאין בו ענף לקושש

תשעה ימים של חוסר עדכון. מסתבר שגם זה קורה.

וזה לא שאין מה לעדכן.

יש.

דברים טובים.

ניקח את זה לאט.

***

אחרי חודש שהחברה המאממת שלי ואני חלחלנו אחד לתוך החיים של השני, נראה שהתהליך הסתיים בהצלחה.

בתחילת הדרך היו ספקות מסויימות. בהתחלה מהצד שלה, אחר כך מהצד שלי (כי... אם יש ספקות, אז אולי יש דברים בגו?). דיברנו והבנתי במה מדובר. בסך הכל התברר שאנחנו צריכים טיפה להתאמץ בשביל להסתדר אחד עם השניה (ולהיפך), אם אנחנו רוצים להיות אחת עם השני (ולהיפך).

למען האמת, לא הרגשתי שהתאמצתי. הייתי כל כך עסוק בלהנות. אם בסרט שיצאנו אליו, אם בטיול השבת, אם בצומי שנתתי לה כשהיתה חולה, אם... בכל דבר. לפעמים, מסתבר לא צריך להתאמץ. רק לעשות את מה שיודעים וללמוד עוד ועוד כדי להנות יותר בהמשך הדרך.

***

אם כבר ללמוד, המבחנים מתקדמים בקצב. שישה כבר עברו ועוד אחד נותר. יש כבר שני ציונים, והממוצע עד כה הוא 86 וחצי. לא רע, ואני מרוצה. נראה מה יהיה הלאה. לפחות לגבי הגיאוגרפיה אני אופטימי.

***

הספרות הבינלאומית עדיין נפלאה. אחרי הספר האלבני ניסיתי ספר בשם "נג'מה" מאת הסופר האלג'יראי כאתב יאסין. היה מאוד מבולבל ולא מובן, כך שויתרתי. הבא בתור היה "פרגים אדומים" של אלאי (את הפרק הראשון אפשר לקרוא כאן). הספר מספר על ימיה האחרונים של טיבט העצמאית מזווית ראייה של אחד מבני המושלים במחוזות הגובלים בין טיבט לסין, ומסופר בסגנון קולח ומשעשע. אמנם לקראת הסוף הספר מאבד ריכוז, אבל עדיין, לא רע בכלל.

נכון לעכשיו נטלתי לעצמי את "ריקוד השושנים" של אחד, אנדוניס סורוניס. ספר על יוונים בגרמניה. עד כה - הספר טוב. לא מדכא כמו הראשון, לא משעשע כמו השני. סיפור מעניין, וזהו. גם זה לטובה.

***

או. "הטוב, הרע והמכוער" הוא אכן הטוב בשלושת סרטי הסדרה. ארוך כאורך הגלות עם זמן פציעות, אבל עדיין הטוב מכולם. אם אתה רוצה לירות וגו'.