יצאנו, בת זוגי ובן זוגה, אל הקור המקפיא של ההר הירושלמי שהגורל הטיל אותנו על המדרון הדרומי שלו, מוגנים למחצה ושמנו פעמינו אל ריכוז החנויות הסגורות הקרוב ביותר, לצורך מציאת אמצעי בידור קל בדמות סרט זול להשכרה. היינו כל השבת סגורים בחדרנו הדל ועסקנו בשיחות, שינה ושאר זוטות (כמו גולד-דיגר, למשל; היא הרבה יותר טובה), ולעת ערב חשנו בצורך לרענן את ראשנו ולהשיג בידור חיצוני.
אם כן, שמנו פעמנו, ובהגיענו נעמדנו מול מכשיר א' והבטנו בסרטים. ציה, שממון ומדבר. הסטנו את עצמנו דרך הרחבה המגלידה מקרח אל מכשיר ב' והבטנו בסרטים שם. שממה, מדברון וריק. עמדנו בפני החלטה קשה. האם להסתפק בזבלונים ההוליוודיים, או להרים ידיים ולהמשיך להתעסק עם עצמנו. בינתיים, שעשענו את עצמנו בקריאה של שמות הסרטים הצבעוניים:
"רק היום! מיוחד! הסרט 'נקנק אותי, יא מניאק' במבצע מיוחד!"
"עכשיו בחנויות! 'לטף אותי מאחורה'. אדוני, האם אותך ליטפו מאחורה היום?"
"חדש! הסרט הישראלי 'תותה השרמוטה'! רטוב, כחול, לבן וחם!"
הבטנו אחד לשני בעיניים אחרי ששכך גם הצחוק ההיסטרי שהפחיד את העטלפים המקומיים והחלטנו להעזר בזבלונים. הרצנו, אם כך את תהליך ההחלטה הרגיל שלנו. ניגשנו חזרה למכשיר א', וזוגתי המאממת לחשה לי בקולה הסקסי והמרגש: "אז מה אתה מחליט?"
"אני צריך להחליט?"
"אתה זה שמחליט."
עבד למבנה הפטריארכלי של החברה, ניגשתי להביט בסרטים. הצבעתי על סרט מקרי ושאלתי "נו?"
"ארמ... לא ממש בא לי. אולי הסרט ****?"
"אולי."
הבטנו עוד רגע. עשיתי את עצמי מתבונן בסרטים בעוצמה רבה. השמשה המפרידה ביני לבין הפתקיות נסדקה קלות. "נו, טוב," השתנקתי, "נלך עם ****."
"החלטת?"
"החלטתי."
ובלב שמח שילמנו וחזרנו אל החום היחסי של החדר הדל בו אנחנו מרגיזים את השותפה שלה עד כדי כך שהיא מסתגרת בחדר ולא יוצאת ממנו בכלל. או שזהו הנוהל הקבוע שלה, ואז היא בבעיה גדולה, ככל הנראה. לא משנה.
ובכן, זהו תהליך קבלת ההחלטות בזוגיותנו המלבלבת. אני מחליט. היא מייעצת. אני מחליט את מה שהיא מייעצת. שיטת שלטון מושלמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
