שאין בו ענף לקושש

חמישה ימים בילינו, מדהימתי המלבבת ואני, באילת. מלון - קלאב הוטל - על חשבון הפיצוי להורים, טיסות על חשבון הכיס הפרטי. גם ארוחות. היה נפלא. מצויין אפילו.

קשה להתחיל לסכם את העניין. לא עשינו יותר מדי - ים, בריכה, ארוחה, קצת מכון כושר, המצפה התת-ימי... וזהו. אנסה לפי ימים. נראה כמה אספיק בנגלה הזאת...

יום א': לה פאסון דה יזראליין

טסנו עם ארקיע מנתב"ג דרומה. באופן מתאים לצמד לחוצים שכמותנו הגענו בערך שעתיים לפני הרגע האחרון, והמתנו שיתחילו לספור אותנו. כשכבר עשו את זה, מתברר שיש עיכוב. המטוס שאמור לקחת אותנו עוד לא הגיע. ישבנו והמתנו והבטנו על כל מיני צרפתים וצרפתיות שנורא התחשק להם לתפוס צבע באולם הנוסעים היוצאים של טרמינל 2 הקטנטן נטול הדיוטי-פרי, תודה לאל.

לבסוף המראנו ועוד לפני שהספקנו לומר ג'ק רובינזון, הגענו אל הרוח האילתית שמסווה את החום. לנוסעים בשבוע הקרוב, דעו לכם שמשפצים את בית הנתיבות, וכתוצאה מכך חלוקת המזוודות בטיסה נעשתה באוהל מאולתר על מגרש החנייה המקומי שבתוכו מסוע ושני מזגנים ענקיים. כ-ו-לם התבצרו בסוף המסוע בשביל לאסוף את המזוודה, ורק אנחנו תפסנו עמדה בתחילתו, צמוד למזגן שמצנן את העובד המשגיח, התבדחנו איתו וצפינו בשקט. התיקים שלנו הזדחלו לאיטם במעלה המסוע, ובינתיים כל הישראלים התקוטטו ביניהם על גבם של הצרפתים.

אספנו את השאריות שלנו וזרקנו את עצמנו למלון, שם קיבלנו חדר עם נוף לבריכה ומגבות לבנבנות. עם רדת הערב יצאנו לשחר לטרף על מדרכות המרינה. אחרי שהחלטנו שמשליכים את ספירת הנקודות לרוח הזורמת מצפון, הסתערנו על שיפודים שונים ומשונים עושי חוכא ואיטלולא בקיבה ובמעיים. יכולנו לבחור טוב יותר.

המשך יהיה...