שאין בו ענף לקושש

חמישה ימים בילינו, מדהימתי המלבבת ואני, באילת. מלון - קלאב הוטל - על חשבון הפיצוי להורים, טיסות על חשבון הכיס הפרטי. גם ארוחות. היה נפלא. מצויין אפילו.

קשה להתחיל לסכם את העניין. לא עשינו יותר מדי - ים, בריכה, ארוחה, קצת מכון כושר, המצפה התת-ימי... וזהו. אנסה לסכם את זה לפי הימים הנפלאים שעברו עלינו.

(הודעת עריכה: אני יודע שפרסמתי את יום א' בנפרד. עכשיו אני מאחד את הכל. לטובת הכלל. אראה מה אעשה עם התגובות...)

יום א': לה פאסון דה יזראליין

טסנו עם ארקיע מנתב"ג דרומה. באופן מתאים לצמד לחוצים שכמותנו הגענו בערך שעתיים לפני הרגע האחרון, והמתנו שיתחילו לספור אותנו. כשכבר עשו את זה, מתברר שיש עיכוב. המטוס שאמור לקחת אותנו עוד לא הגיע. ישבנו והמתנו והבטנו על כל מיני צרפתים וצרפתיות שנורא התחשק להם לתפוס צבע באולם הנוסעים היוצאים של טרמינל 2 הקטנטן נטול הדיוטי-פרי, תודה לאל.

לבסוף המראנו ועוד לפני שהספקנו לומר ג'ק רובינזון, הגענו אל הרוח האילתית שמסווה את החום. לנוסעים בשבוע הקרוב, דעו לכם שמשפצים את בית הנתיבות, וכתוצאה מכך חלוקת המזוודות בטיסה נעשתה באוהל מאולתר על מגרש החנייה המקומי שבתוכו מסוע ושני מזגנים ענקיים. כ-ו-לם התבצרו בסוף המסוע בשביל לאסוף את המזוודה, ורק אנחנו תפסנו עמדה בתחילתו, צמוד למזגן שמצנן את העובד המשגיח, התבדחנו איתו וצפינו בשקט. התיקים שלנו הזדחלו לאיטם במעלה המסוע, ובינתיים כל הישראלים התקוטטו ביניהם על גבם של הצרפתים.

אספנו את השאריות שלנו וזרקנו את עצמנו למלון, שם קיבלנו חדר עם נוף לבריכה ומגבות לבנבנות. עם רדת הערב יצאנו לשחר לטרף על מדרכות המרינה. אחרי שהחלטנו שמשליכים את ספירת הנקודות לרוח הזורמת מצפון, הסתערנו על שיפודים שונים ומשונים עושי חוכא ואיטלולא בקיבה ובמעיים. יכולנו לבחור טוב יותר.

יום ב': קרנבל

קמנו בבוקר עם ייסורי מצפון. כנראה משהו שקשור לאותה חוכא ואיטלולא, ומכיוון שכך החלטנו להשקיע את הבוקר במכון הכושר שבמלון. תמורת סכום ממש סמלי קיבלנו זכות כניסה למכשירי האימון, והזענו עליהם ארוכות. בתגובה המכשירים הללו הרביצו לנו. מי שם ידיות עם קצה נוקשה בדיוק היכן שהידיים נעות קדימה ואחורה בזמן ההליכה?? מסכנתי הבוכייה ספגה מכות שוב ושוב עד היווצרות סימן שחור.

מלבד זה האימון היה טוב. אחד מהטובים שלי. המון זמן ריצה. המון זמן רכיבה על אופניים לאחר מכן ומכשירי כוח. לא היה קשה לעשות את זה כשהפרס לסוף האימון ממתין מהצד השני של הקירות הזגוגייתיים. ארבע בריכות ג'קוזי ריקות (כמעט) מאדם. סיימנו להזיע, להתמתח, לכווץ, לדחוק ולשאוף ורצנו להחליף לבגדי הים ולהתיישב על הזרמים השונים. אכן פרס שווה אחרי המאמץ.

אחרי השנ"צ התחלנו להתארגן לארוחת ערב. עלון שהופקר בידינו הבטיח ארוחה מוזלת במסעדת המלון פלוס קוקטייל, אז הלכנו לבדוק. החזקנו את הקוקטייל (מיץ, אלכוהול לא מזוהה, חתיכות תפוזים) והצטרפנו לתור. חיכינו חמש ועשר דקות, והתור לא התקדם מילימטר. אחרי הכל, כל עם ישראל השוהה במלון קיבל את אותו עלון, ואץ גם הוא לקבל ארוחה חינם. מכיוון שכך, איבדנו את הסבלנות, החזרנו את המגשים למלצריות המאוכזבות, לקחנו עוד קוקטייל כעונש ויצאנו אל האוויר החם, לרדוף אחרי שמועה.

בפעם האחרונה שהייתי באילת, אי שם בסמסטר הראשון במסגרת סיור גיאולוגי, התחלקנו לחבורות כדי ללכת לסעוד את ליבנו. היתה חבורה שהלכה למקום שנקרא "קאזה דו ברזיל", ועוד דיברו ארוכות בשבח המקום. די מעורר קנאה, בהתחשב בכך שבאותו ערב חלקתי סלט עם בחורה זו או אחרת. על כן, שכנעתי את האישה המצטמצמת והרעבה להגרר לשם. אחרי הליכה נאה בערב המאפיר והחם של אילת, הגענו למקום.

מה אומר ומה אגיד, המקום אכן עמד בהבטחה. הזמנו את המנה העיקרית (מילת אזהרה לזוגות שניגשים לשם בעתיד: רצוי שאחד יזמין את המנה העיקרית, שבה מקבלים את הבשרים ואחר מנה קטנה, ואחר כך תתחלקו. זה יחסוך בעלויות) והתחלנו לקבל בשרים לשולחן. פרגיות מתוקות, כבד עוף נימוח, לבבות רכים... והכי חשוב: אנטריקוט מדמם קלות וטעים רבות. אכלנו עד להתפקע ודישדשנו חזרה למלון לשנה כבדה ונעימה.

יום ג': נוהל שכן והגרעפץ של האוכל

כבר יום לפני כן התכוננו ליום זה, וקנינו מראש כרטיסים למצפה התת-ימי. מכיוון שכך, ארזנו את עצמנו, כולל קרם נגד שיזוף וכובעים ויצאנו אל המונית שלקחה אותנו את כל הדרך לאתר. באופן לא מפתיע, ראינו שם דגים, ועוד דגים, וכרישים ודגי שטיח, וצבים ואז עוד דגים ועוד ועוד ועוד. כמעט שפיתחנו זימים בעצמנו...

הסתובבנו מאטרקציה לאטרקציה - האקווריומים החשוכים (שם גילינו שהמצלמה יודעת לצלם בלי פלאש), בריכת הכרישים (שמשום מה סירבו להפסיק לזוז כדי שנוכל לצלם אותם), בריכת הצבים ועד לאקווריומים של הדגים הנדירים, שם עברנו מאקווריום לאקווריום בשביל לראות את התצוגה.

כמעט והגענו לסוף החלק הראשון של התצוגה כשנתקלנו בחומת רעש. החלק השני של התצוגה, כך הסתבר, מורכב ממנהרה חשוכה שמובילה לחדרים חשוכים שבהם דגים זוהרים. מרהיב. אלא שחבורת ישמעאלים צעירים ניצלה את העניין כדי לעשות רעש. הבנות נכנסו למנהרה, הבנים עשו להן "בו!" בחושך, והן ברחו בצרחות החוצה. שוב ושוב. מאגר גנים דפוק, אני מניח. אני אישית התחלתי להתעצבן, אבל הדחקתי. עברנו את החבורה המטופשת והתקדמנו במנהרה.

התחלנו להביט בתצוגה היפה, כששוב החבורה עשתה את הקטע שלה והעלתה לי את הסעיף באופן סופי ומוחלט. חזרתי על עקבותי אל מקור הצווחות ושאגתי בקול רם (מדי) "שקט!". אחרי שניים-שלושה צעדים כבר הגעתי לחבורה הרעשנית, דחפתי אותם החוצה, תפסתי את האחרון ואמרתי לו בקול ברור וכועס: "תשתיק את החברים שלך, או שאכנס בכם!". הערבים האלה, רק כוח הם מבינים. זה עבד ויכולנו להמשיך בשקט.

עברנו את שאר החלקים של המצפה, כולל האושנריום המבדר (אך קצר מדי) וחזרנו לחדר. מכיוון שרצינו בריכה, תרנו אחריה זו שמצויירת במפה, ומצאנו את המקום לשחות בו במלון. בריכה שמגיעה לעומקים ראויים, עם מסלעות פוצעות משהו לנוח עליהן והמון צל מסביב. שחינו והשתעשנו ונחנו ונהנינו. הצלחנו אפילו להתעלם מהמוני בית ישראל שחלפו מסביב, כולל זה שנכנס לבריכה, ואחרי מספר צעדים קרא לחברו בקול רם: "יוסי! עלה לי הגרעפץ של האוכל!". השלמנו שנ"צ שם ועלינו לחדר לאכול ארוחת ערב קטנה.

אחרי ארוחת הערב התבקש קינוח קל של קפה ועוגה, ועל כן ירדנו לקפה שבלובי. אלא מה? הפעם המבצע לעמך ישראל היה מנה חינם בקפה. מכיוון שכך, המקום היה גדוש והמארחות עצבניות. בתמורה לכך התעצבנו עליהם ועל כן יצאנו - אחרי שדיברנו על להתלונן עליהן, אך לא עשינו כלום - לפאב (שמגיש קוקטייל עם השם המעניין "זיון ארוך ונוח ליד הקיר") ולאחר מכן לקפה, שם טעמנו לראשונה מזה זמן רב פיצה. יותר מדי. שוב יותר מדי.

יום ד': המולה בחמולה

שוב קמנו בבוקר, במפתיע. הפעם החלטנו שאי אפשר להיות באילת בלי לקפוץ לים. אז קפצנו. בדרך עוד קנינו כפכפים חדשים, אחרי שהסנדל הימני שלי החליט להפרד מהסוליה שלו, כך שנאלצתי ללכת כאחד הברווזים עד לקניון. מזל שבתוכו היה ניתן לגרור את הרגל.

עם הכפכפים החדשים פסענו אל החוף, שכרנו את המיטות (יחד עם שובר למשקה קל!) ונכנסנו למים. סליחה. יקירתי המעיזה נכנסה למים, אני עמדתי כשהם מלחכים לי את שיפולי הבטן ורעדתי מקור. לקח לי זמן מה, כשבינתיים השחיינית המהוללת שלי צוללת פה ושם כדי לראות דגים, להכניס את כל הגוף למים. היה קר. מאוד קר.

מיצינו את החווייה, כולל צילומים פה ושם, ונשכבנו לנוח על הכסאות. אחרי שעה של מנוחה הגונה הגיעה לפתע חמולה ים תיכונית להפליא אל החוף, ובזעקות שבר של "כנסי, כנסי למים. בבת אחת. זה מעביר את הבום.", "מה את משתזפת כאן? כנסי למים, המלח עוזר לשיזוף" ו"פעם תפסתי כריש, אבל לא היו לו שיניים, אז שיחררתי אותו", הסתערו על הים. למרבה השמחה, אחרי עשר דקות של טרור הופסקה הלבנטיניזציה לטובת ארוחת צהריים במלון. אחת הילדות התעקשה להשאר מאחור להשתזף, אך הפרימאט הראשי פסק נגד הבקשה: "בואי, נלך לבריכה המקורה, שמה עושים פיפי.". פסק, ונטל אותה ביד והסתלקו, למרבה אורך הנשימה של שאר האנשים.

את אחרי הצהריים העברנו בבריכה בחברת זבוב אחד מעצבן ועוד אנשי חי"ת-עי"ן שהנעימו את זמננו בצרחות, צווחות, עישון ועילגות כללות. חבורה מפותחת במיוחד שלהם התיישבה בג'קוזי החיצוני שליד הבריכה המופלאה והתיישבה בו עד שהמים הפכו למרק פטריות דה-לוקס. כשנמאס לנו הלכנו לבדוק את רמת השירות בקפה הלוביסטי ללא הלחץ ההמוני. מוצלח. גם עוגת השוקולד.

בערב החגיגי שבא בהמשך יצאנו לחגוג את רביעיית החודשים שזה עתה סיימנו לבלות יחדיו. במהלך השבוע התלבטנו בין מסעדת דגים לבין מסעדה יפנית. קיבלנו המלצות מצוות המלון על סושי בר בטיילת, אך כשהגענו למקום, הוא נראה רע מכדי שממש נרצה לאכול בו. המשכנו לטייל לאורך הטיילת עד שהגענו למקום ששמענו את שמו ברשימת ההמלצות, הפאגו פאגו, והחלטנו לבדוק את התפריט. עוד התלבטנו כשהופיע גורם שדחף אותנו לכיוון המסעדה. אדם הזוי הביט איתנו בתפריט וטען שהמחירים באש-דוד טובים יותר. רק בשביל לא להקשיב לו יותר נכנסנו למסעדה.

החלטה נבונה. הסתבר גם מכין דגים וגם סושי. על כן סעדנו את ליבנו במאקי (בתור מתחיל בתחום, בחרנו במשהו קל), ולאחר מכן בדגים שונים ומשונים, ואף לגמנו מעט יין שהותיר אותנו מתנדנדים לכל אורך הדרך למלון.

יום ה':

זה כבר הסוף, ואין הרבה מה להוסיף. קמנו מוקדם בבוקר ועשינו את דרכנו בניחותא אל שדה התעופה, וראינו איך אנשים מגיעים ברגע האחרון, אנשים רצים להיות ראשונים במטוס, אנשים מסתובבים חסרי מנוחה במעברים בטיסה (במקום לנמנם, כמו שמקסימתי העייפה עשתה), אנשים עומדים חסרי מנוחה ליד המסוע המוביל את המזוודות ואנשים דוחפים בתורות, כאילו ששתי השניות שהם יחסכו (בספק) יעשו להם את היום.

***

נהניתי רבות בחופשה הזאת. אני עדיין לא מצפה לרבות מאילת, אבל הפעם הזו היתה טובה בהרבה יותר מהפעם האחרונה בה הייתי בעיר הזו. עזר מאוד שלא הייתי לבד. עזר מאוד שלא ביליתי חמש שעות בנסיעה אליה וחזרה. לא עזר מאוד שאנשים מתנהגים כמו בהמות, אבל זאת, בסופו של דבר, בעיה שלהם. אנחנו נשארים עם סיפורים מצחיקים לספר הלאה, ועם המון תמונות של דגים צבעוניים.