ככה סתם, באמצע הערב, נחתה עלי המוזה. לא תכננתי לעשות משהו, שלא לדבר על הפקה גרנדיוזית. לא ירדתי על הברכיים. לא היתה טבעת, שלא לדבר על מצלמות טלוויזיה או מיקרופון של רדיו*. פשוט דיברנו והנושא עלה, והכל כל כך התחבר עד שעצרתי, מיקדתי את המבט - אחרי רוטב רווי ביין ועוד כוס אחת, גם כן רווייה ביין אני זקוק למיקוד מבט קל - וברצינות תהומית הצעתי. סתם ככה אחרי האוכל (אבל הו, איזה אוכל! כבד ברוטב בלסמי מוגש על מצע פירה).
והיא אמרה כן.
שום דבר ממשי לא השתנה. מה שידענו שהולך לקרות - במשך חודשיים כבר התבדחנו על תזמון ההצעה, כולל מחשבות (רציניות למדי) שהיא תציע לי, בהתאם להתחלת הקשר. את היום בילינו כרגיל, אם ביקיצה, אם בלימודים ואם בבריכה של מכון הכושר. ההבדלים היחידים הם שעכשיו אני מרגיש חופשי לקרוא לה "אשתי לעתיד", ושאנחנו מתחילים לגשש לאט מה אנחנו רוצים לעשות בקשר לחתונה. אין לנו בעיה עם החיים המשותפים, להיפך. זה רק האירוע שאנחנו לא כל כך רוצים בו. משהו נגד שלל ריקודים רומניים שככל הנראה יפציעו יחד עם תזמורת החתונה ושלל הסממנים העדתיים הבאים עלינו לטובה. למרות זאת, כנראה נאלץ להכנע, לטובת ההורים והחברים שרוצים לשמוח איתנו, תודה לאל. ולתפארת העדה הרומנית, כמובן. הממליגה עלינו.
______
* ברשת גימ"ל השבוע, בעודי נוסע מהאוני' הביתה, סמוך לצהרי היום, שמעתי בחור מציע לחברתו מזה חודשיים נישואין בשידור ישיר. בי נשבעתי שכך היה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
