שאין בו ענף לקושש

לפני שבועיים בערך קניתי לי פנקס קטן ויפה, המתהדר בשם המוזר משהו "קוהינור". קניתי גם עט. נזקקתי לשניהם למטרות העבודה המהוללת, שהתחילה למלא לי את הפנקס. אלא מה? מכיוון שהמוח שלי מתפקד כמו חמאה מותכת (או מומסת, אם תרצו), חיש קל עליתי על הרעיון שאפשר לכתוב בפנקס דברים אחרים. רשימות למכולת, סרטים שרוצים להוריד בביטורנט ומתכונים. אפשר גם, כך גיליתי לרשום דברים מצחיקים ומטופשים שרואים כשעומדים בעמדות הסינון בעבודה. אותן עמדות בהן אמורים להסתכל על אנשים ולגלות יעילות של גרגר חול בלב ים.

מה שלא ממש מפתיע, אבל מאוד מפחיד, זה שביומיים של סלקציה מתקדמת, מילאתי שלושה עמודי פנקס בשטויות כאלה, אותן אני צריך לפרוק בדרך כלשהי. אהובתי המופלאה לא מסוגלת לספוג הכל...

***

א. זוזה המזוזה

ליד עמדת סינון ג' ממוסמרת מזוזה לקיר. אתם יודעים, במקום שבו ממסמרים מזוזות - ימסמרו אנשים. אלא אם עשו את זה כבר. אני חושב שכן. מכיוון שהיא ממוסמרת שם. כל טובי העולם הדתי העוברים בשער דואגים להפגין יחס חם כלפיה. כמעט כולם. במחצית שעה שלשום אספתי בפנקס מספר התנהגויות מאוד מאוד תמוהות עם המזוזה:

• בהמשך לתמיהה דתית משהו שעלתה בי פעם מזמן, ראיתי את הדבר הבא מתרחש: חייל מתקרב אל השער, מושיט את היד לשפתו הרוטטת, ולאחר מכן, בתנועה סימולטנית היטב, נוגע עם היד במזוזה, כשעם היד השניה הוא טופח לעצמו על הראש, כתחליף לכיפה שאיננה שם. בהחלט מחשבה שה' צבאות מסתכל עלינו רק כשאנחנו מסתכלים עליו.
• שתי בחורות דתיות בחצאית (כל אחת בנפרד) עוברת במרחק מה מהמזוזה, נוגעת בשפתיים עם היד (במקרה אחד) או האצבע המורה (במקרה השני), ומפנה את היד (או האצבע) לכיוון המזוזה בנפנוף רפה, ממרחק של מטר. את זה אני אפילו לא יודע איך לפרש, למרות שזה שפך אותי מצחוק. היי, ה' צבאות, נשיקות.
• השוס הגדול הגיע מחרדי מזדקן כבדות. הוא עובר בשער, מעיף מבט אל המזוזה ומניע קלות את היד לכיוון, בלי להרים אותה אפילו מצידי הגוף. נראה לי שפעם הוא וה' צבאות היו מה-זה חברים טובים, והנשיקות למזוזה היו כנות. היום הם אקסים, והוא בקושי אומר לו שלום כשהוא רואה אותו ברחוב, וגם זה כטובה. זה לא אתה, ה', זה אני.

ב. שיחה מטופשת א'

לעמוד בעמדת סינון זו טרחה עצומה על השכל. לא עושים כלום, והמוח רץ חופשי סביב עצמו במעגלים. לכן, בשביל להעביר את הזמן, עוצרים אנשים סתם כך ומציקים להם. זה בסדר, הם עושים לנו אותו דבר.

"הם" (מתקרבים אל העמדה עם סימני שאלה על הפנים): איך מגיעים אל האוטובוס לבני ברק?"

אני (משועמם תחת): זה בקומה השלישית.

הם: איך מגיעים לקומה השלישית?

אני (מזהה שבב דביליות בשאלה): עוברים דרך הקומה השנייה.

הם: איפה זה הקומה השנייה?

אני (מזועזע להחריד): ישר מעל הקומה הראשונה. תתקדמו ותגלו בעצמכם.

ג. עמדת נחיתות

כתוב לי בפנקס כך: "אני לא חושב שגבר לועס כרוב יכול לומר לבחורה נושאת עוגיות מה לעשות".

פירוש: עמדתי בעמדה ולעסתי חטיפי כרוב שהכנתי לעצמי בעוד מועד. לא דיאטה. סתם משהו שחשבתי שישמור אותי טיפה שבע. זה עבד, אבל היה די חסר טעם. מכיוון שבעמדה אני אמור לגרש כל אחד עם תיק בית-ספר שרוצה לעבור, אני משתלח בעוברים והשבים שוב ושוב. עד שעברה הבחורה הנ"ל עם תיק גב וקופסת עוגיות שכמעט גרמו לי להזיל ריר. אם לא היה לי כרוב בפה שדרש את כל מיטב המיצים המעורבים בעניין. בכל מקרה, תובנה עקרונית.

במקביל, רציתי להעיר שאחד מהשוסים בלדחות אנשים עם תיקי גב הוא לראות את האכזבה הגלויה על פני הבחורות. מעין נקמה קטנה ומבדחת.

ד. מכיר אותו

אני עומד בעמדה ג' ונהיה מתוסכל משהו. יש אנשים שעומדים בעמדה הזו וצדים ב.מ.-ים (ז"א, בני מיעוטים) כמו זבובים על עוגת ביסקוויטים עשירה בשוקולד (מממ... עוגת ביסקווטים...) ואני, לעומת זאת, עומד שעות ולא מזהה ניצוץ של טרוריזם פוטנציאלי. כולם ישראלים כשרים שמנסים לעבור עם תיקים גדולים מדי ומתחננים להכנס בדמעות. אני קשוח, אני.

לפתע פתאום צץ מולי פרצוף, ואני אומר לעצמי: זה בטוח ב.מ. אני אבקש תעודה ואוכיח לעצמי את זה. תגידו, הוא לא נראה ב.מ.?

נראה גם נראה. גם תעודת חבר הכנסת שלו אומרת את זה.

ה. שיחה מטופשת ב'

בעמדת סינון ג' ניגש אלי בחור. עם תיק גב. לכולם יש תיק גב, חוץ מלחרדים, שלהם יש שקיות, ולזקנים שסוחבים מזוודות גם אם הם נכנסים לשירותים. הבחור רוצה להכנס פנימה, ואני שולל לו את הזכות. מכיוון שכך, הוא מתחנן - לא בדמעות - ומצביע על אנשים עם תיקי גב שכן נתתי להם להיכנס.

הוא (מצביע על חייל שעומד עם תיק גב בתור): מה איתו?

אני (משקר במצח נחושה): הוא חייל, מותר לו להכניס תיקי גב.

הוא ( מצביע על אתיופי שכרגע נכנס עם תיק גב אימתני): והוא שם?

אני (שוב משקר): הוא מכיר את המאבטח, ולכן הוא נכנס.

הוא (מתרגז): ככה זה כאן? אתם עושים איפה ואיפה?

ויתרתי והכנסתי אותו. רק על זה שהוא יודע להשתמש ב"איפה ואיפה" בשיחת חולין.

ו. כנראה שצדקת

עומד לו קבצן ליד עמדה ג' וקורא בקול לאזרחים לתרום לו תרומה תוך שימוש במשפטים קבועים: "צדקה לשבת, גברת-אדון", ו- "צדקה תציל ממוות". חשיפה ממושכת למפגע התברואתי הביאה אותי למסקנה: צדקה תציל משבת. וכנראה צריך לסדר לאדון גברת.

ז. משפחה חמה ואוהבת

אזרח עבר על החוק ונכנס עם רכב פרטי לרחוב יפו, השמור לתחבורה ציבורית. להוסיף חטא על פשע, הוא חנה בתחנת אוטובוס ונכנס אל תוך התחנה המרכזית מסיבותיו העלומות. על הרכב שלו מאחור כתוב בגדול "אין עוד מלבדו". אני צריך להתאמץ כדי להתגבר על הדחף להשיג ספריי ולהוסיף מתחת לזה את המילים "חוץ מהבן שלו!!!1".

ח. גשם של זהב

עוד תופעת צדקנות שמסתובבת מסביב לתחנה הם חרדים שמוכרים צדקה לילדים, יחד עם ערכות מגן לעילוי נשמות. או משהו בסגנון. צמד כזה התמקם ליד עמדה ב' שלשום והתחיל להציק לאנשים. אין לנו סמכות לעשות להם כלום, מכיוון שהם עושים את זה על המדרכה החופשית. המשטרה עסוקה בלנסות לאתר את הרכב של שלמה ארצי. או במירוץ למפכ"לות.

מדי פעם, כדי להפיג את השעמום, אני מציק להם ויורד עליהם. כשהם מבקשים מהחולפים בסך לתת דקה מזמנם לבורא עולם, אני מתערב וטוען שהם בטח כבר נתנו בעבודה. אני גם נותן ביקורת בונה על הטכניקה של החדש מבין השניים.

לפתע פתאום אני שומע קול צלצול מתכת נושק לפני המדרכה, מסתובב, והנה מטבע של עשר אגורות מונח על ידי. עוד לא הספקתי לומר "אדמה משוגעת", ועוד קול צלצול, ומטבע של חמש אגורות נוחת על המדרכה. אני מרים את שני המטבעות, מתבונן בהם בעניין, ומנסה לאתר את המקום ממנו הם באו, כשעוד מטבע של עשר אגורות צונח על האבנים הקרות.

אספתי את המטבע השלישי, וזרקתי את שלושתם אל תוך קופסת המטבעות המנצנצת של רוכלי השם, כשאני מסביר להם את המקור של המטבעות. צוחק לי הותיק במשקפי השמש ושואל: האם הייתי מעביר את המזומנים אליהם אם היו אלו שטרות של 200?

כמובן שכן, אני אומר, ככתוב: "תנו לאלהים את אשר לאלהים".

ט. הגיע הזמן

לסיום (תודה לאל, נושם הפנקס בכבדות), פנינת לשון עברית הישר ממכשיר הקשר. בתשובה לשאלה לגבי אורך הפסקת שירותים שלקח אחד מאחראי הגזרה, עונה האיש שהחליף אותו כך: "זה לקח לו בדיוק כמה דקות".

***

תודה לאל, מנוחה של יומיים מעבודה. אם הייתי עובד היום, בטח העט היה נגמר לי...