שאין בו ענף לקושש

יצרתי לעצמי בוקר פנוי, כבר בוקר שני ברציפות. הדרך לעשות את זה היא פשוטה, מסתבר: להחליט שללכת לשיעורים זה לא הכרחי במיוחד. ויתרתי על ביקור בקורס ללימוד אקסס (אחרי הכל, יש חוברת) אתמול, ועל ביקור בקורס ללימוד האקלים בישראל (אחרי הכל, אם החמצתי את השבוע שעבר בגלל המילואים ואחמיץ את השבוע הבא בגלל סיור, למה שאהיה בשבוע הזה, כשאפשר להסתמך על סיכומי שיעורים?), והנה בוקר פנוי.

אלא מה? היה אפשר לחשוב שאת הבוקר אבלה בלהשלים מטלות. אחרי הכל, יש לי שני תרגילים להגיש ביום ראשון, עוד אחד ביום שלישי ועוד שניים לזמן פחות מוגדר, אבל קרוב למדי. היה אפשר לחשוב, אבל יוק. לא עשיתי שום דבר ממשי, ולמעשה ויתרתי על ההגשה של שני התרגילים הראשונים. לפחות הם לא ממש חובה.

למה? ככה. אין כוח. העבודה המ-ז-ו-ר-ג-ג-ת הזאת סוחטת לי את כל הכוחות המנטליים. אני לא מצליח להביא את עצמי להתחיל להפעיל את הראש בכל כיוון שהוא, והיום נוזל לי מבין האצבעות, כך שעוד שעתיים אני צריך לסגור הכל וללכת שוב ולעבוד עד שתיים עשרה בלילה.

וכן, זה קיטור.

סטודנטים לא צריכים לעבוד.

***

בתכל'ס, השבוע שלי נראה ככה:

יום ראשון: לימודים מ- 12 וחצי עד שש.

יום שני: לימודים מ- שמונה וחצי עד שתיים. שידור ברדיו בין תשע לעשר.

יום שלישי: לימודים מעשר וחצי עד שתיים, עבודה משלוש עד חצות.

יום רביעי: לימודים מעשר וחצי עד שתיים, עבודה משלוש עד חצות.

יום חמישי: לימודים מתשע וחצי עד 11, עבודה משלוש עד חצות.

שישי-שבת: חופשיים, עם פוטנציאל לעוד זמן עבודה.

בשבוע הראשון של הסמסטר הרגשתי שלוח הזמנים הזה בלתי אפשרי לי. בשבוע השני היו מילואים והכל היה רגוע. בשבוע השלישי אני מרגיש שלוח הזמנים הזה הוא בלתי אפשרי, וככל הנראה, הוא אכן בלתי אפשרי. כאילו אני עובד בשתי עבודות. אי אפשר לעמוד בלימודים ובעבודה הזאת גם יחד, ואי אפשר להתקיים בלי עבודה, מכיוון שאין תמיכה בלימודים, אלא במצבים קיצוניים של דלות החומר. המסקנה פשוטה: צריך לעזוב את הלימודים, ובדחיפות. או לפנות לגאידמק.

***

הצרה היא, שכמה שאני הופך את הנושא, אני לא מצליח שלא להאשים את עצמי. יש לי זמן פנוי ביום ראשון בערב, זמן פנוי ביום שני ופה ושם שעה לעשות את כל הדברים. אלא שזאת אשליה אופטית. מעין ציפיה שאני אהיה בשיא תפוקה מנטלית 16 שעות ביממה, בלי זמן להרגעות עצמית, בלי זמן לפעילות ספורטיבית, בלי זמן לשעשועים, בלי זמן איכות עם האישה המופלאה שלי, בלי זמן לראות הופעות או לשמוע מוזיקה או לקרוא ספר, בלי זמן לכל דבר, חוץ מללמוד ולעבוד. בסופו של דבר מה שיוצא מהנסיון להיות בשיא תפוקה כל הזמן הוא אפס תפוקה והשתמטות אחת ארוכה ארוכה ומאוד מאוד מתסכלת.

***

והכי גרוע: העבודה הזאת לא עוזרת במיוחד. מבחינת הכלכלה אמנם עברתי (עברנו, למעשה) מצניחה חופשית ללא מצנח להדרדרות הדרגתית במדרון, אבל זה רק אומר שנגיע לשוקת שבורה - אם לא יקרה נס - תוך חצי שנה, במקום תוך חודשיים. כך שכרגע, אני גם נדפק (או דופק את עצמי) מבחינת הלימודים וגם נדפק מהבחינה הכלכלית, ללא סימן לנקודת מוצא ראויה לשמה, מלבד, כאמור, לעזוב את הלימודים ולהתחיל להשקיע בהכנסת כסף בלבד. חשבתי שעשיתי את זה במשך שבע שנים, אבל ככל הנראה, זה לא מספיק.