שאין בו ענף לקושש

אחד הדברים הטובים שבעבודה בתחנה המרכזית, הוא הדברים החינמיים שנופלים לידיים ומשמחים את הלב. לפעמים מישהו עובר ומשאיר חבילת שוקולדים (שבזכות אחראי הגזרה המופלא מחולק לכל האנשים ולא נאכלת אך ורק על ידו, כי בכל זאת הוא איכשהו אמור לשמור על גזרה כי יש לו אירועים משפחתיים לעמוד בהם ואין לו יותר מדי זמן להקדיש לבריכת השחיה האפלולית), לפעמים מישהו נוטש בקבוקי שתיה או ארנק (אם כי את זה אנחנו מעבירים למשטרה... בסופו של דבר) או ספר. שלושה ספרים אספתי עד כה לבית אחרי שאנשים נטשו אותם ולא ביקשו חזרה. אוטוביוגרפיה עבת קרס של נלסון מנדלה (שמחזיקה יופי את הניירות), ספר דק גזרה של ג'ורג' אורוול ואחד באנגלית בשם Cross Bones, של גב' נכבדה בשם קת'י רייכס.

רייכס - ד"ר רייכס, בשבילכם - היא אשה רבת מעשים. חוקרת בתחום האנתרופולוגיה המשפטית, עם מאמרים וספרים בנושא, והרבה שעות עבודה בשתי המעבדות שאליהן היא שייכת - בצפון קרוליינה ובמונטריאול. אחרי עשרים שנה של משפטנות אנתרופולוגית (מקצוע, שככל הנראה מצריך הרכבת פאזלים של עצמות אדם, בין היתר) החליטה להגשים חלום ישן ולכתוב רומנים זולים לציבור האמריקני הטס בחברות התעופה וצריך משהו להעביר עליו את העיניים בדרך. בשביל זה היא יצרה את הדמות של טמפרנס בראון, דוקטורית לאנתרופולוגיה משפטית מצפון קרוליינה שעובדת גם במונטריאול (מה שמצביע על מעט הדמיון המפותח שיש לדוקטורית החביבה), ומסתובבת עם ברנש מסוקס בלונדיני וגבוה ממונטריאול (מה שמצביע על כמויות הדמיון המפותח שיש לדוקטורית החביבה). כבר עשרה ספרים היא מריצה את טמפה היקרה והפאניקיסטית ברחבי ארה"ב והעולם אחרי עצמות העוף של המרק של אתמול, ועוד היד נטויה, למרות סגנון הכתיבה הגרוע.

ממש כזה.

עם משפטים קצרים שנועדו להדגיש.

את העניין.

בקלישאתיות מקסימלית.

קרוס בונס (שאם יתורגם לעברית בטח יקבל את השם המאתגר "קרוס בונס"), עוסק בדוק ובן זוגה הויקינגי ובחקירת הרצח שבה הם מעורבים, של דוס מונטריאולי. מכאן לשם, אחרי הרבה התחבטויות וסקס מרומז בין השניים בקנדה הקפואה, הם מגיעים לארץ הקודש כדי לסיים את החקירה. בדרך מעורבים בנושא החפירה הארכיאולוגית של יגאל ידין במצדה, המשפחה של ישוע מנצרת וחברת קדישא. עניינים של עצמות, כמובן. הנרצח נגמז, לכאורה, בגלל שלד מסתורי שנמצא ע"י ידין ב- 63' במצדה, הוברח מהארץ והוסתר במוזיאון נידח בצרפת, ככל הנראה, מכיוון שזה השלד של ישו ששרד את הצליבה והמשיך לחיות עם החבר'ה שלו על מצדה עד שהקנאים הגיעו לשם וסגרו להם את הבסטה.

ההגעה שלהם לישראל סיפקה לי הרבה שמחה ואושר. בין היתר, מכיוון שד"ר רייכס מבינה משהו באנת' משפ', אבל לא מבינה יותר מדי בישראל. את מה שאפשר למצוא בספרים (כמו ההיסטוריה של מלון אמריקן קולוני, או חבר הכנסת שעשה צרות ליגאל ידין על רקע העצמות שנמצאו במצדה) למשל, כך היא מתארת את הפעם הראשונה שהיא מגיעה לירושלים:

"ניסיתי להביט בנוף. ידעתי מהספר של וינסטון שהמסלול מתל אביב לירושלים יקח אותנו ממישור החוף, דרך השפלה אל ארץ הגבעות של יהודה ואל תוך ההרים.

"הלילה ירד. לא יכולתי לראות יותר מדי.

"עברנו סיבוב ועוד סיבוב, ולפתע ירושלים הופיעה מולנו. ירח בצבע ופל-וניל ליטף את פסגת הר הבית, מאיר את העיר העתיקה באור ענברי."

אוי, הבטן שלי כאבה מצחוק כשקראתי את זה. ופל וניל. אור ענברי.

אם כי, למען האמת, הרבה יותר הצחיק אותי מהמשפט הבא. דוק וחבר ארכיאולוג שלה נוסעים למכון לארכיאולוגיה בהר הצופים:

"להגיע לאוניברסיטה לקח פחות זמן מלמצוא מקום חניה."

זאת כבר רמה אחרת של הצחקה. מצחיק מהסוג של זה-מצחיק-כי-זה-נכון. מה שיותר מצחיק היה שהם מצאו חניה. התיאור שבא אחר כך של האוניברסיטה (כיתות, משרדים, מעונות, מעבדות, סטודנטים שותים קפה, לובשים בנדנות, אחד זורק פריזבי לכלב שלו) היה יכול להיות אמין משהו (אם כי כל כך מוטה אמריקאית), אם כל האירוע לא היה מתרחש ביום שישי, כשכמעט אין איש באוניברסיטה. נו, פרטים קטנים.