שאין בו ענף לקושש |
| 4/2007
צ'ק אין
מתישהו בתחילת שנת הלימודים, מיד אחרי שסגרנו על אולם עפולאי מלא נצנצנים כמהדרין, אמרנו, זוגתי הישנונית ואני, דבר שעתה הגענו להתחרט עליו: "עכשיו אפשר לנוח, את שאר הדברים נסדר בפסח". אמרנו, ונחנו ארבעים שנה. ארבעה חודשים, למעשה, ולא ממש נחנו, אלא טרחנו על בטחון השוברים והעבים, אבל נחנו מארגון חתונה.
והנה, בהפתעה, הגיע פסח. פתאום צריך לנקות את האבק מעל רשימות הדי-ג'יים המומלצים, לקרקש בטלפונים, להתיש את מכוניתנו המנוקה מהאבק שירד עם הגשם ולפגוש כל מיני בעלי מקצוע מרשימים יותר ומרשימים פחות. צריך, אז צריך. אתמול פגשנו בצלם מרחף, שחשב אותנו למשלחת גרמנית; באשת סלון כלות תזזיתית שיודעת לכווץ את האוטו לחנייה עקמומית להפליא; בדי-ג'יי ובנו ובלהקת זמר מצליחה ויקרנית עד מאוד.
אשת סלון הכלות היתה המבטיחה ביותר. תמורת סכום לא פעוט בכלל שאיתו אפשר לרכוש מכונית סבירה אך מקרטעת, היא מבטיחה לפנק את יקירתי הראויה לכל פינוק, ועוד לדאוג לי לנעליים חדשות במידתי המפליגה. שי קן טוק ד'ה טוק, כמו שאומרים באזורים מסויימים בדרום מערב מינסוטה (פינת מיזורי), אבל האם אני אוכל ללכת את ההליכה?
הדי-ג'יי, לעומת זאת, אין לו הליכה ולא ערדליים משובצות בנצנצנים. מדבר ארוכות על איך להשביע את טעם הקהל, בעודו מערבב פנימה את הטעם הפרטי שלנו (ביחד של 20:80 נגדנו, כמובן), ונוקב במחיר אטרקטיבי למדי. אמנם הוא מגדיר את "שנות ה- 80'" בצורה רחבה להפליא (כולל ד"ר אלבן והדובי בראד'רס), אך אפשר לחשוב שמדובר בעסקה סגורה, אלא שהטעם שלנו השתנה ככל שהתקדמנו במחשבות שלנו. מילא הדמיון של הג'ידיי לאחד האקסים של ארוכת הרגליים שלי (שהרג את העניין אצלה), את הקטילה הסופית חיסלה דווקא ההתפכחות שלי לעניין טעם הקהל. הקהל יוכל לרקוד לכל דבר רקיד, ולא חייבים לשים שוב את הגרסאות עתירות הביטים ללהיטי שנות ה- 80' הנשכחים ובצדק. לא שנקבל משהו אחר מתקליטן אחר, אבל בכל זאת.
הכי מרגיז בכל הסיפור שאף אחד לא מוכן לתת הצעת מחיר טלפונית, כאילו יש משהו נסתר וטמיר בפגישת פנים אל פנים ששום דבר אמיתי לא נאמר בה. בואו לא נבזבז לעצמנו את הזמן והדלק, ולכם את שקיות הסוכר שאתם דוחפים למכונת הקפה התעשייתי, ופשוט תגידו לנו כך שנוכל להזדעדע בפרטיות.
אני חושב שצריך להבהיר שאנחנו עדיין לא רוצים להתעסק עם הארגון של החתונה. ממילא לא אנחנו משלמים ואנחנו נעשה את מה שיקבעו לנו. צריך לקום ולומר להורים שלנו: תתעסקו בזה אתם, ואנחנו נקדיש לכל העניין את מלוא תשומת ליבנו בזמן מאוחר יותר, כשנהיה פנויים. אחרי החתונה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
